החברים הישנים שלי

מליון גוונים של אפור. זזים בעדינות בתוך הראש שלי. אני יושבת מול המסך של הטלפון ובוהה בו, משהו בין עשר לעשרים דקות. ״ כן,לא,כן,לא,כן,לא״. אני חושבת על ה ״כן״,  וקצב פעימות הלב שלי עולה. לבסוף אני קמה, ממציאה תירוץ עלוב, לוקחת את התיק ויורדת במדרגות, בלי לסובב את הראש אחורה. ״כן״. חיים רק פעם אחת, שלא תשבי ותבכי אחר כך על מה שתפספסי. ״כן״. עוד מדרגה. ״כן״. נכנסת לאוטו. מניעה, מדליקה אורות, מעבירה לדי, מורידה המברקס. הכל מהר, בלי לעצור. שנייה אחת של מחשבה ואני עלולה להסתובב. ״כן״. מדמיינת את הפנים שלו כשהן קרובות לשלי, איך הוא מפשיט אותי ומנשק ומחבק, ומסתכל לי בעיניים שנייה לפני שהוא גומר. וה״כן״ המהוסס הופך ל״כן״ מוחלט וברור. בשלב הזה,המוח שלי כבר לא מכיל מקום למחשבה על ההשלכות. 

השעה עשר בלילה ומסביבי רק חושך ואורות. שלמה ארצי ואני על כביש החוף. הים מימיני, ההרים משמאלי, כבר שכחתי כמה אני אוהבת את הדרך הזו כשהיא מובילה אלייך. עשרות פעמים נסעתי בה בחצי השנה האחרונה, והיא כל הזמן נראתה לי אחרת. תמיד היא הזכירה אותך, בהבזקים חדים וכואבים. זה היה פתאום מגיע ואני הייתי משתתקת. כשבלב שלי ידעתי שלא אלייך אני נוסעת, ומשהו מת שם אז. וזייפתי חיוך, וזייפתי שמחה. והעמדתי פנים שלא אכפת לי.

והיום אני שוב באותה הדרך, רק שהפעם אתה זה שמחכה לי כשהיא תיגמר. ושלמה ארצי שר על אומץ, ואני לרגע מפסיקה לפחד. 

אני בורחת ממך אלייך, מהתהום שלך, להצלה שלך. רק שתצליח להציל אותי ממך. 

לפעמים אני מתחננת מבפנים שתלך. רק שהמכה לא תהיה כואבת. 

והנה הפנייה ימינה, ושוב הכל אורות. וירוק. אלוהים, כמה ירוק. עליה גדולה ומפותלת, ובסופה אתה. עם החיוך והמבט הזה שאני כל כך אוהבת. ומלטף,ומקשיב ואוסף אותי אלייך. אני מורידה את המדים ואתה מקפל אותם בעדינות ושם אותם על הכיסא. אני מתקלחת והחום של המים שובר קצת את הקור שכבר הספיק לחדור לעצמות.

אני נכנסת לחדר שלך והמזגן כבר דלוק על חימום, מכנסיים רחבים, חולצה ונעלי בית בצד המיטה מוכנים בשבילי. והריח הזה שבבגדים שלך. שאתה אוהב כל כך שאני לובשת גם כשיש לי בתיק בגדים משלי, אבל איתם אני שלך. 

אנחנו שוכבים, ויש שם כל כך הרבה אהבה, שלפעמים זה קצת מפחיד להתמכר לזה. 

תמיד אותו מגע, תמיד אותו מבט לא ברור בעיניים. שוב אני מעלייך, שוב הידיים שלך בתוך השיער שלי. שוב אתה נושם אותי בשקט.. ואנחנו נעלמים בתוך החושך, ובתוך החושך יש לנו עתיד. פה אפשר לדבר על מה יהיה.

שוב אני מניחה את הראש על החזה שלך, שוב אתה מספר לי סיפור, על כל נושא שקיים בעולם. ואני נרדמת. עם המילים שלך, עם הלב שלך שלשנייה יוצא החוצה, ועם האהבה הזאת. ההרסנית. אני נרדמת איתה, וקמה איתה בבוקר. ושוב חושבת אם ללכת או להישאר, רק כי חייב לשאול. כי מאחורי כל זה קיימת מציאות. 

תמיד אומרים שיש מקומות שפשוט גורמים לנו להרגיש טוב. אתמול הייתי עם אבא שלי ואחי בטיול בירושלים.

ראינו עיר שהיא בדיוק כמו שלנו אבל קצת אחרת. בעצם הרבה אחרת. 

האנשים, הבניינים, האורות, אפילו האוויר אחר. הלכנו בתוך שדרת בניינים ארוכה ומפותלת לימין, מסביב מאות מאפיות, בתי קפה, חנויות בגדים ונעליים. ואני התמקדתי דווקא באנשים העוברים ושבים. דתיים, חילונים, תיירים. הכל מהכל. הרגשתי טוב. הרגשתי שבא לי להישאר פה, או לפחות לרצות לחזור. 

החיים שלנו, הם לפעמים כל כך רחוקים מכל מה שתכננו לעשות. 

בעוד שלושה חודשים אני משתחררת מהצבא. מהמקום בו אומרים לך מה לעשות, עם מי לדבר ואיך להתנהג. אני אצא אל האזרחות, שם כמעט הכל מותר לך, אבל כבר אין אף אחד ששומר עלייך מהצד. תכננתי לטוס לחו״ל, עברה לי בראש גם מחשבה על מועדפת בפנימייה בירושלים או בזכרון. תכננתי. לפעמים עדיף לתת לזרם להוביל אותך, מאשר להתאכזב כשהמציאות נוחתת עלייך ומחזירה אותך חזרה למסלול, שאולי כבר קבעו לנו מראש.

השעה הייתה שבע בערב, והם כבר רצו לחזור הביתה אבל אני התעקשתי על הכותל. הגענו לשם והתפצלנו, אבא שלי ואחי הלכו אל עזרת הגברים ואני אל הנשים. התקדמתי לאט, אני אוהבת להסתכל קודם על התמונה הכללית, לפני שאני מתחילה להתמקד. לפעמים רואים דברים אחרת מרחוק.

שמלות ארוכות, חולצות עם שרוולים מתחת למרפק, ספרי תורה דבוקים חזק לעיניהם של נשים, צעירות ומבוגרות, ילדות ונערות. מלאות אמונה. מרותקות לקיר שממולן, סגורות עמוק בתוך העולם שלהן.

לקחתי ספר, פתחתי פרק תהילים וקראתי. מדי פעם ניתקתי את המבט והסתכלתי לצדדים, תוך כדי שאני נושמת עמוק את האוויר. הייתי מכניסה אותו בתוך בקבוק של מי עדן ולוקחת הביתה, אם רק הייתי יכולה. באיזשהי נקודה לא ברורה עצרתי, הנחתי את הספר על השולחן והרמתי עיניים למעלה, אלוהים בכל מקום, חשבתי לעצמי.

בני האדם פשוט צריכים לפעמים משהו מוחשי שהם יוכלו להיאחז בו. ראיתי איך הם מתרפקים על הקיר הזה, מניחים עליו את היד כאילו כדי לא ליפול, כאילו שאם הם ירפו הכל יתרסק. הרגשה מוכרת. רציתי להתקרב אבל פחדתי. 

עמדתי בצד ודיברתי איתך קצת, לפעמים אני זקוקה לך, שתאיר לי את הדרך.

אמונה היא דבר גדול כשהיא באה מהלב, אומרים שהיא חזקה יותר מכל יצר אחר שקיים אצלנו. ואין אף אדם, חפץ או אהבה שיכולים לגבור עליה.

אם תאמין שהלילה הוא לילה עכשיו, הוא יהיה לילה גם אם בכלל בוקר. אם תאמיני לו כשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך, את תהיי נאהבת. תאמיני שהשקר הוא אמת. והכל יהיה נוח יותר. 

ואיכשהו אני עדיין מאמינה בך, בלי שום סיבה שברורה לי. אני מאמינה בך שאולי תתיישר. בניצוץ הכמעט אחרון הזה שנשאר בעיניים שלך, כשאתה מדבר על הכל ועל כלום. ואני כבר יודעת לזהות, איפה כואב לך ומתי אתה צריך שנייה אחת לברוח.

אבל אני שותקת, כששותקים זה מפחיד פחות. ואם לא אמונה אז אני לפחות מתפללת, בשבילך, שתצליח להבדיל בין הרע והטוב כי נראה לי שאיפשהו שכחת, או שאולי בעצם אף פעם לא באמת ידעת, איפה אתה רוצה להיות. 

לפעמים זה מרגיש לי כאילו, אני חיה את החיים יותר כמו שמצפים ממני ופחות כמו שאני רוצה. היו לי חלומות, ושוב הנסיבות סגרו לי את הדלת. והנה מגיע המחנק הזה בגרון, כמו שתמיד קורה לי כשלוקחים לי את החופש, אני כמעט ולא מצליחה לנשום. וכל כך קרובה להתפוצץ.. לשים את הכל מאחוריי ופשוט ללכת. לא לשמוע, לא לראות או להרגיש. לא להיות. בא לי להיעלם בין האורות של ירושלים, ושאף אחד לא ידע את השם שלי. כל כך בא לי לעזוב, את האמת ואת השקר, ואת מה שבינהם. ואותך. בעיקר אותך, רק שאין לי מושג איך.