לפעמים אני עוצרת, כדי לנסות להיזכר לשניה אחת בכל מה שהייתי לפנייך, ובמה שאני כבר לא היום.
אני עוצרת כי זה הפחד ששוב מכרסם לי בעצמות ומשכנע אותי לעצור, כי זה לא באמת משנה כמה שתהיה כאן, בכל רגע בחיים חסרי ההגיון האלה. אני בראש שלי תמיד יודעת, שאם תלך, אפשר גם בלעדייך.
אני מסתכלת על החלומות שלי, אלה שעדיין קיימים. במבט חצי מהורהר מסביב, לא נכנסת עמוק מדי לאן שלא צריך.
ובלילה לחשתי לך שאני אוהבת אותך.. אני אף פעם לא אומרת את זה בקול רם. אבל הפעם אמרתי.
אז על מה חלמתי פעם ועל מה אני חולמת היום. וכמה זה רחוק אחד מהשני.
וכמה בא לי לברוח איתך עד לסוף העולם המחורבן הזה. להאמין שאיפשהו בתוכו עוד יש לנו סיכוי למשהו טוב יותר.
לישון לתמיד בתוך הצוואר שלך, עם הידיים שלך מאחוריי. ולדעת שזה כל מה שיכולתי לבקש. את הנשימות שלך על העורף שלי, לנסות לאהוב אותך בלי לחשוב, על למה ואיך. על מי אנחנו ועל מי אנחנו לא. על הדבר הזה שלא מדברים עליו כי הוא נוח יותר בשתיקה. ועל כל מה שעובר במוח המעוות שלך, שאני אף פעם לא מצליחה לנחש. וקשה לי ללכת כמו שקשה לי להישאר, למרות שאני ביני לבין עצמי יודעת, שלעולם אני לא אלך ממך. עד שתיעלם.
"בין כל הירוק הזה כמעט הצלחתי להרגיש את אלוהים. וכשהערב יורד והאורות נדלקים, אני כמעט ובקושי חושבת עלייך.
אני הולכת פה כאילו אין לי שם, כאילו בכלל אין לנפש שלי גוף. הולכת כאילו המחר אף פעם לא יגיע. וכשאין מחר, גם ההווה הופך להיות טיפה יפה יותר.
פה אנחנו נמדדים, כשהראש נקי ואפשר לחשוב על הכל. כשאין לצידך או מאחורייך, אף אחד שלשניה יחזיק..
פה בקלות אפשר ליפול, פה מותר לנו ליפול.
פה הכאב הוא בריא. פה המחלה היא התרופה שלך.
ובחלון ההוא השמאלי משתקף תמיד אותו הנוף בבוקר, והאוויר אותו אוויר. רק הריחות משתנים.
ופה בין כל הירוק הזה, כמעט הצלחתי להרגיש את אלוהים.
כמעט הבנתי על מה כולם מדברים.
לטייל עד שהרגליים כואבות.. עד שנאבדת התחושה. להתגעגע אבל לבחור להשאר.
להתאמץ חזק חזק ולהצליח, לא לחשוב עלייך יותר. כי השקיעה כאן מעליי, כל כך יפה שקשה לבכות לידה.
כל כך יפה שלשנייה אחת פחות אכפת לי ממך.
כל כך יפה שכמעט הצלחתי להרגיש את אלוהים. כמעט הבנתי, על מה כולם מדברים.״
בבלוג זה
בכל הבלוגים
