עמדתי מהצד ולא אמרתי מילה, כשהיא ארזה את הכל אל תוך המזוודה הכתומה שלה. לא קיפלתי, ולא פירקתי, ולא הפרדתי את הבגדים בארון. רק עמדתי ושתקתי. עמוק בפנים רציתי לשכנע אותה להישאר, אבל המילים נתקעו. עד שהיא כבר יצאה בעיניים דומעות מהדלת.
אמרו לנו תמיד, שאם יש אהבה אפשר לסדר את הכל,אבל שום דבר אצלנו לא הסתדר. ואני תהיתי לעצמי אם בכלל אהבתי אותה, או שהייתי רגיל. או שאולי הייתי קצת משניהם, וזה מה שהפיל אותנו, האמצע.
או שתאהב בטירוף או שאל תאהב, לעולם אל תנסה לשכנע את עצמך לאהוב את האדם שמולך רק בגלל שממש עכשיו זה בדיוק מסתדר. או רק כי אין לך מושג איך נראים החיים בלעדיו. גם אחרי חמש שנים מותר לקום וללכת, אם מרגישים שצריך.
אז אולי אני פחדן, או שאולי דווקא הצלתי את שנינו.
וזה לא שאני לא מתגעגע, את עדיין חסרה לי בצד שמאל של המיטה, ובקפה של הבוקר, ובשקיעה. ובכל זאת אני לא אתקשר לבקש שתבואי, כי מגיע לך להיות יותר מהרגל.
לא האמנתי שאני אצליח לעשות את זה שוב אחרייך, בכלל לא ידעתי אם יש לי מושג איך אהבה צריכה להיראות. אבל אז היא הגיעה, עם החיוך הזה שלה שאמור היה להזכיר לי אותך, אבל במקום זה רק השכיח אותך לגמרי. אהבתי אותה כל כך עד שהרגשתי איך הלב שלי כמעט יוצא החוצה. אהבתי את העיניים שלה, ואת איך שהיא דיברה, ואת הדרך שבה היא הסתכלה עליי. אהבתי אותה בשמלה ועקבים, ויותר אהבתי אותה זרוקה בתוך הטרנינג הענק שלי. עד שבאיזה לילה אחד, היא הניחה את הראש ונרדמה בתוך הצוואר שלי, ובשניה הבנתי, שהנה, ככה בדיוק זה אמור להיראות. וביום ההוא שהיא תעמוד בפתח הדלת ותרצה לעזוב, אני אתפוס לה את היד חזק, ואתחנן שתשאר. אני מצטער, שלא הצלחתי לאהוב אותך מספיק כדי לתפוס לך את היד, כשעמדת אז בדלת. מצטער שניפצתי את כל מה שהיה של שנינו, והשארתי אותך לבד. מצטער אבל מאושר, ומקווה שאולי, רק אולי, גם את עכשיו בדיוק כותבת, עליי, עלינו, על האושר שלך בלעדיי, ובעיקר על שהייתי התחנה האחרונה ברכבת של הלב שלך. אולי גם אני הייתי רק כמעט בשבילך, רק האמצע. ואולי מישהו אחר כבר מריח את הריח שלך, זה שהשארת בשמיכות שלי שכבר העלתי חזרה לארון הכי גבוה כדי שלא אוכל להזכר. האמת, עכשיו פתאום אני מבין, ברור יותר משחשבתי, שאכפת לי ממך גם כשכבר עבר מספיק זמן כדי להשאיר אותך מאחור.
אני אוהב אותה יותר משאהבתי אותך, לא כי היא יותר טובה ממך, אולי כי היא הייתה מוכנה להיות שלי יותר משהייתי שלה, היא עדיין לא אספה את הבגדים שנשארו אצלי, לא הציבה גבולות ברורים מדי בינינו, וגם לא ביקשה יותר משיכולתי לתת. חוץ מלחבק חזק כשהיא כועסת, לנשק אותה בצוואר לפני שהיא נרדמת, ולשלוח לה לילה טוב גם אם אני בדיוק בדרך לאחרת. את מבינה? זה לאהוב, לאהוב באמת, לתת לי להיות שם גם בנסיעות אליה, וגם בנסיעות הארוכות שלי אל מישהי לשעה או שעתיים, רק שתזכיר לי שאני יכול, שאני יכול ובוחר לחזור רק אליה.
אז הייתי מתנצל על שפגעתי בך, אבל אני בוחר להודות, שהצלחתי להכיר את עצמי כשבחרת ללכת, ולפנות את המקום שלך בלב שלי למישהי שיודעת מה זה בלי גבולות, שידעה גם ללמד אותי על ״אהבה ללא גבולות״, זוכרת? זה בדיוק הפוך ממה שחשבנו שזה.
אז אם יום אחד תעמדי בפתח הדלת והוא לא יתפוס לך את היד,
תביני, לא תוכלי להישאר לנצח באמצע שהיה פעם שלנו,
או שתתני לו לאהוב עד טירוף, או שאל תתני לו בכלל. אהבה מסתבר, היא כבר מזמן לא מה שחשבנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
