"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית.

                                              יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה.

                                                                                    זו לא דרכה של מדינת ישראל."

תנו לשמש לעלות

לבוקר להאיר

הזכה שבתפילות

 אותנו לא תחזיר

מי אשר כבה נר

ובעפר נטמן

בכי מר לא יעיר

לא יחזירו לכאן

איש אותנו לא ישיב

מבור תחתית אפל

כאן לא יועילו

לא שמחת הניצחון

ולא שירי הלל

לכן רק שירו שיר לשלום

אל תלחשו תפילה

מוטב תשירו שיר לשלום

בצעקה גדולה

תנו לשמש לחדור

מבעד לפרחים

אל תביטו לאחור

הניחו להולכים.

שאו עיניים בתקווה

לא דרך כוונות

שירו שיר לאהבה

ולא למלחמות.

אל תגידו יום יבוא

הביאו את היום

כי לא חלום הוא

ובכל הכיכרות הריעו רק שלום.

לכן רק שירו שיר לשלום

אל תלחשו תפילה

מוטב תשירו שיר לשלום

בצעקה גדולה.

מאז שהייתי ילדה קטנטנה, מתקופת הגן אפילו, השיר הזה תמיד היה "השיר של רבין".

ולא משנה כמה אופטימיות המילים, כמה חביבה המנגינה, תמיד כשאני שומעת אותו עולות לי בראש המילים "שלושה כדורים".

נזכרת בדברים ששמעתי, בשמות של אנשים, בסיפור המזעזע.

בתמונה של מילות השיר, מודפסות על דף מלא סימני קיפול, מוכתמות בדם.

כשזה קרה אני לא חושבת שהייתי בחיים.

גם אם כן, הייתי קטנה מדי בשביל להביע את דעתי או להבין בכלל מה קורה כדי שתהיה לי דעה.

אבל בכל זאת הנושא הזה חשוב לי, והוא אמור להיות חשוב לכולם.

כולנו חייבים ללמוד מזה, מהמקרה הזוועתי הזה, שקרה פה ממש, בארץ שלנו, לפני 13 שנה - אסור לנו להתדרדר לאלימות כזו.

אם רצח היה הפיתרון לכל אחד שלא מסכים איתנו, איך היינו נראים עכשיו?

ואני לא הולכת לכתוב כאן את הדעה המלאה שלי, זה יכניס אותי לוויכוחים שבאמת שאין לי כוח אליהם עכשיו.

נזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף, אתה יודע.

*הפוסט נכתב אתמול, והייתי חייבת ללכת לפני שהספקתי לפרסם.