נמאס לי.

נמאס לי מכל האנשים המושלמים, עם התדמית המושלמת, החברים המושלמים והחיים המושלמים.

נמאס לי שכל מה שאני רוצה, הם מקבלים.

נמאס לי שדברים שאני צריכה לעבוד עליהם כל כך קשה באים אליהם בלי שיבקשו אפילו.

נמאס לי שהדברים שאני לא אגיע אליהם בחיים הם המובן מאליו בשבילם.

נמאס לי שאני לא יודעת להסתדר עם אנשים.

נמאס לי לריב עם כולם כל הזמן.

נמאס לי לשנוא ולכעוס באופן קבוע.

נמאס לי שצוחקים עליי ויורדים עליי כל כך הרבה.

נמאס לי שממתגים אותי ונותנים לי תוויות.

נמאס לי לקרוא לאנשים שאני הכי שונאת "חברים".

נמאס לי לריב עם אמא 25 שעות ביממה.

נמאס לי שתמיד יש איפשהו מישהו ששונא אותי.

נמאס לי לשחק אותה חסרת רגשות ואדישה.

נמאס לי שאנשים פוגעים חזק חזק, בלי להסתכל אפילו.

פשוט נמאס.

היא הילדה הכי יפה בגן,

זה לא משהו קשה לראות.

אז למה לילדה הכי יפה בגן

מאחורי החיוך יש דמעות?

מתברר שהילדות הכי יפות בגן

לא אמורות להיות עצובות.

אז למה העיניים הכי יפות בגן

פתאום נראות כל כך שבורות?

Nobudy's Perfect

אני כל כך פתטי שזה כואב.

מישהו יכול לירות בי בבקשה?