לא עידכנתי כאן הרבה זמן יחסית, בטח לא עידכון נורמלי, במיוחד בגלל העובדה שאין לי מה לעדכן.

לא, החיים שלי לא הפכו באורך פלא למושלמים, ולא, אני חייבת להודות שהם ממש לא משעממים.

אבל בלוג זה פשוט לא אני. אני לא מסוגלת לכתוב משהו, לספר את הרגשות שלי בכל דרך כשאני יודעת שאנשים יקראו את זה, במיוחד אנשים שאני מכירה.

וכן, אני יודעת שלמרות הפוסט האחרון אנשים שאני מכירה עדיין קוראים פה, אבל אמרתי כבר - אין לי מה לעשות נגד זה.

רע לי. רע לי רע לי רע לי רע לי ורע לי.

ואני לא רוצה לשפוך, לא רוצה לנסות לספר למה או לנסות להבין בעצמי למה.

לא רוצה שיחות נפש דפוקות שבהן אתם במילא מדברים רק על עצמכם.

לא רוצה שפאקינג תרחמו עליי, אם אתם שמים עליי זין ביומיום אל תהיו נחמדים יותר כשאני נעלבת.

לא רוצה לכתוב קטע חכם ועמוק שמספר את הרגשות שלי בדרך מתוחכמת.

לא רוצה חיבוק, אני לא צריכה את הטובות שלכם.

אני רק רוצה לשבת בחושך ולשקוע בתוך עצמי, עם כל ה-500 שירי רוק ומטאל שיש לי באמפי במקסימום ווליום.

כולם מתרחקים ממני, כולם מתעלמים ממני, כולם מגעילים אליי. הו, ואז מכחישים, מאשימים אותי.

לעזאזל, לכו תזדיינו, אני שונאת את כולכם.

וכן, זה כולל גם אותך, מר "את מגרשת אותי מהשיחות שלכם, הכל באשמתך, אני לא יגיד לך על הבלוג החדש שלי ואת תאלצי לגלות אותו לבד כשתראי אותו ברשימת קוראים, אבל את זאת שמתרחקת".

ואני יודעת שעכשיו יבוא מישהו ויגיד שאם כולם מתרחקים ממני אולי זו אני שמתרחקת ואולי זה אומר משהו עליי.

ואני ישים זין כרגיל, ולא יקשיב כרגיל, כי אני כבר רגילה להדחיק את הפאקינג בעיות מוחיות או נפשיות או סוציאליסטיות או מה שזה לא יהיה שיש לי, כי אין סיכוי שאני כזאת דפוקה בצורה טבעית.

ואני צריכה את ההיפי איתי, פה בבית, לא רק בחלון שיחה במסנג'ר,

כי הוא הבנאדם היחיד בזמן האחרון שלא רציתי לדפוק לו כדור ברקה, לראות אותו מדמם למוות לאט לאט ובייסורים ולצחוק כל התהליך.

וכן, אני יודעת שאני חתיכת בנאדם מתוסבך, חולת נפש פסיכופתית, ולא שפויה, ואני מזמינה אתכם ללכת לעזאזל אם זה מפריע לכם.

ולא, לא קרה משהו ספציפי, זו שוב הצטברות של החרא מהתקופה האחרונה.

הבלוג הזה מוצף בבולשיט שלי.

ועכשיו אני כל כך רוצה רק לצרוח.