התחלתי לכתוב פה פוסט מדוכדך וטיפשי על כל מיני דברים שבגללם בא לי למות, אבל אז וויתרתי, כי נמאס לי להתבכיין.
בסך הכל יש לי פוטנציאל לבלוגינג טוב, פשוט שבמקום זה אני כותבת כמה אני סובלת מהעולם.

מורה בסדנת תאטרון: "אוקיי, סיטואציה - אתם בשירותים ציבוריים, ואין נייר טואלט."
ברבי: "הו, לי לא אכפת, זה לא שבשביל זה באתי לכאן."

המורה לספרות רוצה שאני אתן לה את 'חפץ' של חנוך לוין כשאני אסיים אותו.
מה שכן, זה נתן לי את הפריבילגיה לקרוא אותו בשיעור במקום ספר אמיתי. אז אני קוראת בשיעורי ספרות מחזה של חנוך לוין.
[עכשיו לכו למילון ותבדקו את פירוש המילה פריבילגיה.]

ניצ: "סיימתי לדבר איתה, עכשיו אני הולך לראות החיים זה לא הכל."
אנוכי: "למה לעזאזל אתה רואה החיים זה לא הכל?"
ניצ: "כי זה מצחיק."
אנוכי: "אתה מדבר על החיים זה לא הכל. זה לא מצחיק."
ניצ: "ברגע שזה בVOD בחינם, זה הופך להיות מצחיק!"

בנימה משועשעת אך לא משעשעת זו,
טיפשה.