אני יודעת שזה יום רע כשאני חולה, עם צינון וכאבי ראש, גרון ובטן נוראיים.
אני יודעת שזה יום רע כשאין מורה שלא כעסה עליי, צעקה עליי או הוציאה אותי מהכיתה.
אני יודעת שזה יום רע כשאני יודעת שאני קמה ליום בלי מטרה.
אני יודעת שזה יום רע כשכולם מזכירים לי את זו שאני מנסה כבר יום שלם לשכוח.
אני יודעת שזה יום רע כשאני לא מנסה לריב בכוח או בכלל, אלא באמת נפגעת.
אני יודעת שזה יום רע כשכבר היו סימנים לפניו שזה הולך להיות יום רע.
אני יודעת שזה יום רע כשאני מוותרת על להשאר בבית ומחליטה לחיות אותו. מרפי אמרנו?


את יודעת, אני באמת לא מנסה לריב איתך. נמאס לי כבר לריב, נמאס לי כבר לכעוס ולהתעצבן. אני לא כועסת, אני פגועה.
זה שאני לא עושה מולך פוזות של נעלבת, זה שבניגוד אלייך אני מעדיפה להשאיר את זה לעצמי, לא לבכות או לספר לך כמה רע לי בגללך, לא אומר שלא נפגעתי ממך, שאני לא עצובה עכשיו.
קשה לי עם זה שאת לא מבינה שאת לא היחידה בינינו שיכולה להעלב, קשה לי לספוג ולשבת בשקט כל פעם שרע לי באמת, קשה לי לקחת את התפקיד של האדישה ולעשות כאילו לא אכפת לי מדברים שאת אומרת.
אני מודה, נפגעתי, מצידי זה נראה כאילו נעם חשובה יותר ממני, כאילו את מעדיפה להיות איתה, וזה פוגע.
והאמת? האמת היא שבכל ריב אני מתגעגעת אלייך, ורוצה לשמוע את הקול שלך ואת המילים שלך.
אני מתגעגעת לחיבוקים שלך, לנשיקות שלך, למגע שלך שנמנעו ממני כל כך הרבה זמן.
אני אוהבת אותך. אני לא רוצה יותר את הריבים האלה, את הכעסים האלה, את הריחוק הזה, את הקנאה והדרמות המיותרות.
אני לא רוצה עוד שיחות "דרכינו לאן" למיניהן, כי מבחינתי התשובה ברורה, ואם תקחי אותי אני אהיה איתך לנצח.
טוב לי איתך, ואני לא רוצה שנריב יותר. את הבנאדם שהכי טוב לי להיות איתו, ואני פשוט אוהבת אותך.