where were you while we were getting high? |
 כינוי:
אנשהו מין: נקבה פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
סדר בבלאגן
מתחשק לי להקדיש את השיר הזה למישהי, מישהי שלא נראה לי שקוראת פה בדרך כלל, אבל היא תדע שהוא בשבילה.
מתחשק לי להקדיש לה אותו כי היא אוהבת אותו כל כך, ואני אוהבת אותה כל כך.
מתחשק לי להקדיש לה אותו כדי שתדע כמה אני אוהבת אותה, שתדע שאני פה בשבילה לפחות כמו שהיא פה בשבילי, וזה המון.
מוזר, זו הפעם הראשונה מזה כמה חודשים אם לא מאז ומעולם, שאני מקדישה שיר לבן אדם שלא נמצא איתי בקשר רומנטי ולעולם לא היה.
בפסח עושים סדר. זה ידוע לכולם, וכבר התקבל אפילו עליי.
בתחילת החופש הספקתי לסדר את השולחן שכבר חזר להראות בדיוק כמו קודם, והיום אחרי לחצים רבים נכנעתי לאמא והחלטתי לסדר גם את המגירות שבחדר שלי.
מגירות זה רהיט מוזר. אני לא יודעת מה איתכם, אבל בתור יצור לא מסודר מאוד בלשון המעטה, המגירות שלי משמשות כמקום לכל מה שאין לו מקום, והן בעצם ערימה של שטויות או לא שטויות למיניהן שדחוסות אחת בתוך השנייה.
העובדה הזו, הפכה את סידור המגירות לצלילה [או אולי טביעה?] בתוך ערימת זכרונות.
חלקם שמרתי, לשם הצורך או לשם הנוסטלגיה, מחלקם נפטרתי, אם כי כבר אין לי בהם שימוש או אם הייתי צריכה לסלק את אותם זכרונות, ועשיתי סדר בבלאגן, ובגדול.
מחברת עם שירים מלפני שלוש שנים בערך. קראתי והחזרתי אותה בדיוק למקום בו היא הייתה בקצת עצב מהול בגעגועים.
שרבוטים בצבעי גאווה מהתקופה המוכחשת, בערך החופש הגדול. נפטרתי מהם, הרי עברנו את זה כבר, לא?
שיר שניצי כתב לי, כשעוד היינו ביחד, לפני עידנים. שמרתי, לשם הנוסטלגיה, מופתעת שזה שרד.
כל הפתקים שמצאתי מתחת לכרית שלי אחרי ביקורים שלה בחמשת החודשים האחרונים. זרקתי, אין לי שום צורך בהם.
ברכות יום הולדת, ציורים ישנים, מיתרים חלודים. חפצים ומילים שאמרו, חלקם עוד אומרים לי, כל כך הרבה.
עשיתי סדר כמו גדולה, בחפצים, במילים, ובעצמי. ויודעים מה? זה מרגיש טוב.
אחרי כל הסדר הזה, הבנתי שזכיתי לקבל את המילים הכי יפות של האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר.
למה אני? אני לא יודעת, אבל אני לא מתחרטת לרגע.
טיפשונת
ושיהיה לכולנו חג שמח, ותיזהרו לא להחנק מקלק... פריכיות אורז!
[אחלו לי בהצלחה עם ניסיון ההתחמקות שלי ממצות, ויחד איתן השמנת-יתר.]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
