אף פעם לא אהבתי טיולים שנתיים.
זה תמיד נורא לחוץ, נורא מעצבן, נורא ארוך, ואני תמיד רבה עם מישהו.
אף פעם גם לא אהבתי את ירושלים.
מי שמכיר אותי יודע שאני לא מעריצה גדולה של החוקים שהדת מכתיבה לנו, או של דתות בכלל.
עד יום ראשון.
כשבאתי לטיול, באתי בגישה של "אני יודעת מה קורה פה, ואני לא אוהבת את זה. בואו נגמור עם זה כבר."
אבל כשחזרתי, חזרתי בגישה של "למה זה נגמר?"
ומסיבה אחת: זה היה פשוט טיול מדהים.
התחיל בנסיעה בה כולם התעצבנו כאני ועוד מישהו שרנו "בלעתי בוטן" ו"מאה מורים עומדים על הצוק", מסלולי הליכה ארוכים, נמרחים ומעייפים באיזור הרי ירושלים,
המשיך בי ובעוד חבורה של אנשים פסיכים לא פחות ממני רצים באכסנייה בגרביים,
ונגמר בסיבוב בעיר שכלל כל מיני קברים, כנסיות, את הכותל בעצמו ומסלול במים שגרם לכולנו לחלות.
הו, רגע, לא. ונגמר באמת בעצירה בקניון שבה טחנו כמו חזירים במקדונלדס, כמה מפתיע.
אבל היה מדהים.
ביומיים האלה גיליתי שכדי לאהוב את ירושלים אתה לא חייב להיות דתי.
אבל בכל זאת, כשאתה שם, אתה מרגיש שיש שם משהו. וגם אם זה לא "אלוהים", אתה מרגיש שיש שם אמונה. אתה מרגיש כמה היא חזקה. כמה אנשים מאמינים בעיר הזאת, נותנים תקווה בכל אבן ובכל מבנה.
בתור אדם בעל ראש אמנותי מצאתי את ירושלים מעניינת במיוחד. צילמתי המון והתפעלתי מיופיים של הנוף, הארכיטקטורות, הדברים החשובים ביותר והפרטים הקטנים ביותר.
ואני מרגישה גאה בארץ שלי, שיש לנו עיר כמו זאת.
תראו מה אפשר לגלות עם המצלמה כשלא מקשיבים למדריך במשך עשר דקות.
תמונה שאומרת הכל.
כל התמונות צולמו בפלאפון שלי, אז תנו קצת כבוד לכישורי הצילום הצולעים שלי שהצליחו לעמוד בזה.
כמה משפטים מהטיול שנחרטו עמוק בזיכרון שלי:
-"אני הגוצ'י של שיער!"
-"פתח תקווה מזכיר לי חלווה!"
-*באמצע הנסיעה* "אומגד!" "מה!?" "יש שם כביש!"
-*מישהו נשכב על המיטה שלי, אז אני שמה לו מרפק בפרצוף ונשכבת עליו* "תגידי, זה נקרא לשכב עם מישהי?"
-"מצב כפית! מצב כפית!"
היי, אמרו לי שהטיול יהיה לירושלים גם בשנה הבאה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנשהו