כיף לי, ונחמד לי, והייתי אצל שקסי היום, וגם שם היה לי כיף ונחמד.

וטוב לי וטוב לי וטוב טוב טוב טוב טוב לי. וזה כל כך כיף להגיד את זה לשם שינוי.

טוב לי. טוב לי טוב לי טוב לי.

טוב לי, ואף אחד מכם, אגו מניאקים חארות וזבלים לא יהרוס את זה!

The sun shines in the bedroom"
When we play
The raining always starts
"When you go away

תפרשו את זה איך שאתם רוצים,

שמתי את זה פה כי זה השיר הכי אופטימי שאני מכירה, וכי הוא פשוט עושה לי טוב.

ותכלס? לא אכפת לי שאין קוראים בשיט, עדיף כמה שפחות אנשים ששופטים ויודעים כל דבר שאני חושבת או עושה.

!Non Rocks on

!I feel so GOOD

לא עידכנתי כאן הרבה זמן יחסית, בטח לא עידכון נורמלי, במיוחד בגלל העובדה שאין לי מה לעדכן.

לא, החיים שלי לא הפכו באורך פלא למושלמים, ולא, אני חייבת להודות שהם ממש לא משעממים.

אבל בלוג זה פשוט לא אני. אני לא מסוגלת לכתוב משהו, לספר את הרגשות שלי בכל דרך כשאני יודעת שאנשים יקראו את זה, במיוחד אנשים שאני מכירה.

וכן, אני יודעת שלמרות הפוסט האחרון אנשים שאני מכירה עדיין קוראים פה, אבל אמרתי כבר - אין לי מה לעשות נגד זה.

רע לי. רע לי רע לי רע לי רע לי ורע לי.

ואני לא רוצה לשפוך, לא רוצה לנסות לספר למה או לנסות להבין בעצמי למה.

לא רוצה שיחות נפש דפוקות שבהן אתם במילא מדברים רק על עצמכם.

לא רוצה שפאקינג תרחמו עליי, אם אתם שמים עליי זין ביומיום אל תהיו נחמדים יותר כשאני נעלבת.

לא רוצה לכתוב קטע חכם ועמוק שמספר את הרגשות שלי בדרך מתוחכמת.

לא רוצה חיבוק, אני לא צריכה את הטובות שלכם.

אני רק רוצה לשבת בחושך ולשקוע בתוך עצמי, עם כל ה-500 שירי רוק ומטאל שיש לי באמפי במקסימום ווליום.

כולם מתרחקים ממני, כולם מתעלמים ממני, כולם מגעילים אליי. הו, ואז מכחישים, מאשימים אותי.

לעזאזל, לכו תזדיינו, אני שונאת את כולכם.

וכן, זה כולל גם אותך, מר "את מגרשת אותי מהשיחות שלכם, הכל באשמתך, אני לא יגיד לך על הבלוג החדש שלי ואת תאלצי לגלות אותו לבד כשתראי אותו ברשימת קוראים, אבל את זאת שמתרחקת".

ואני יודעת שעכשיו יבוא מישהו ויגיד שאם כולם מתרחקים ממני אולי זו אני שמתרחקת ואולי זה אומר משהו עליי.

ואני ישים זין כרגיל, ולא יקשיב כרגיל, כי אני כבר רגילה להדחיק את הפאקינג בעיות מוחיות או נפשיות או סוציאליסטיות או מה שזה לא יהיה שיש לי, כי אין סיכוי שאני כזאת דפוקה בצורה טבעית.

ואני צריכה את ההיפי איתי, פה בבית, לא רק בחלון שיחה במסנג'ר,

כי הוא הבנאדם היחיד בזמן האחרון שלא רציתי לדפוק לו כדור ברקה, לראות אותו מדמם למוות לאט לאט ובייסורים ולצחוק כל התהליך.

וכן, אני יודעת שאני חתיכת בנאדם מתוסבך, חולת נפש פסיכופתית, ולא שפויה, ואני מזמינה אתכם ללכת לעזאזל אם זה מפריע לכם.

ולא, לא קרה משהו ספציפי, זו שוב הצטברות של החרא מהתקופה האחרונה.

הבלוג הזה מוצף בבולשיט שלי.

ועכשיו אני כל כך רוצה רק לצרוח.

בזמן האחרון החברים שלי נמצאים בישרא בלוג הרבה.

מישהו פרץ לילדת הפנקייק לבלוג, היא קיבלה המון נאצות, החבר שלה הגיב לה והיא הייתה בטוחה שזה הפורץ ולא הוא.

וכמובן, כיאה לפרינסס קטנה וייצוגית ביותר, היא עשתה מזה המון רעש, מה שגרם להרבה כניסות חדשות מצד החברים, והילדים מהכיתה ואולי גם מהשכבה.

הנה עובדה חביבה: מהבלוג של ילדת הפנקייק אפשר להגיע בקלות לבלוג-הסגור-ולא-מחוק של שקסי.

הנה עובדה הרבה פחות חביבה: אני, בכבודי ובעצמי, הגבתי לשקסי לא מעט מהמשתמש.

מה שאומר, שמהבלוג של שקסי לבלוג הזה אפשר להגיע בפחות מקליק.

ואם קרה שיש אנשים שלא התעניינו בבלוגו של ילד הפלא מהכיתה המקבילה, הרי הוא עצמו יודע ובטח סיפר לכמה אנשים, כך גם ההיפי שקיבל לינק כשכתבתי עליו פוסט, לא מזמן גם סלאש אמר בכנות מוחצת שהוא מצא את הבלוג, ואני בטוחה שיש עוד הרבה שפשוט לא אומרים.

אם אתם קוראים פה, רק שתדעו,

שאין שום דבר שאני יכולה לעשות בקשר לזה.

אני יכולה לבקש, אבל הנה, אני מבקשת: בבקשה אל תקראו בבלוג שלי.

זה עבד על מישהו? לא? ככה חשבתי.

אבל מה שכן, אני יכולה להזהיר אתכם.

אני יכולה להזהיר אתכם שאם אתם יודעים שתעלבו לראות מה אני חושבת עליכם אחרי ריב, אל תקראו פה.

שאם אתם יודעים שיציק לכם אם תראו שאני נעלבת בשקט מדברים קטנים שאמרתם לא בכוונה לפגוע, אל תקראו פה.

שאם אתם יודעים שתרכלו על כמה שאני צומי, על דברים שנאמרו ועל קטעים שנכתבו בבלוג הזה, אל תקראו פה.

והכי חשוב, אם אתם בטוחים במיליון אחוז שכל מה שכתבתי בסעיפים הקודמים לא ייקרה, אבל אתם יודעים שאתם הולכים לדבר איתי על קטע זה או אחר שכתבתי בבלוג, אל תקראו פה.

מקווה שהבהרתי את דעתי בנושא הזה,

Dumb