נצנץ, ברבי, מיקה שלי, אם את כאן, בבקשה דלגי על הפוסט הזה.
בבקשה כבדי את הבקשה שלי ואל תקראי את כל זה, זה סתם ייגרום לך לכעוס.

זה לא שאני לא אוהבת, באמת שאני כן, אבל בזמן האחרון הכל שונה.
בזמן האחרון יש כמעט ורק ריבים, וכמעט ורק מגע... מיני יותר. [וכבר אמרו לי לדבר על הקצב, להגיד שמהיר לי מדי, שאני רוצה לעזוב את זה קצת או לפחות להרגיע קצת, ואני לא אעשה את זה כי זה פשוט יהיה מביך.]
אני מתחילה לשאול את עצמי איפה הרומנטיקה, החיבוקים, הנשיקות שכל כך עשו לי טוב.
לפעמים הם חסרים לי, אבל כן קורים אני סולדת מהם ופשוט מנסה להתרחק.
אני מוצאת את עצמי מפלרטטת עם כולם בלי לשים לב בכלל, בלי להרגיש.
אני מוצאת את עצמי חושבת על אנשים אחרים, חושבת על עצמי עם אנשים אחרים, רוצה אנשים אחרים, ולא יודעת למה.
אני מוצאת את עצמי מתאהבת באנשים אחרים בתת מודע. מה לעזאזל?!
אני רוצה לרדוף קצת אחרי מישהו שלא יתייחס אליי בכלל, אני רוצה להיות עם מישהו שיכול להיות גם אדיש לפעמים, כי כן, זה מושך.
אמא אמרה ששמועות עליי מתפשטות, שהורים דיברו איתה בקשר לנטיות המיניות שלי, שבסוף זה יגיע לדודים או לסבא וסבתא. היא אומרת שאם אני גם וגם, למה לא ללכת על הגם השני.
הבעיה, אגב, היא שגם אותם אנשים שאני מוצאת את עצמי נמשכת אליהם הן בעצם בנות [רובן בי לכיוון בנים וכבר מאוהבות לחלוטין במישהו], ככה שזה לא בדיוק יעזור.


יש לי חושבים גדול לעשות, ויש לו ארבע אפשרויות פיתרון:
- להשאיר את המצב כמו שהוא ופשוט להתמודד.
- לנסות ולהוריד הילוך, מה שיגרור לכמה וכמה מצבים מביכים ולא נוחים.
- לבקש הפסקה, ולראות מה עושים עם זה אחר כך.
- לחתוך את זה וזהו.

אני יודעת שזה יום רע כשאני חולה, עם צינון וכאבי ראש, גרון ובטן נוראיים.
אני יודעת שזה יום רע כשאין מורה שלא כעסה עליי, צעקה עליי או הוציאה אותי מהכיתה.
אני יודעת שזה יום רע כשאני יודעת שאני קמה ליום בלי מטרה.
אני יודעת שזה יום רע כשכולם מזכירים לי את זו שאני מנסה כבר יום שלם לשכוח.
אני יודעת שזה יום רע כשאני לא מנסה לריב בכוח או בכלל, אלא באמת נפגעת.
אני יודעת שזה יום רע כשכבר היו סימנים לפניו שזה הולך להיות יום רע.
אני יודעת שזה יום רע כשאני מוותרת על להשאר בבית ומחליטה לחיות אותו. מרפי אמרנו?


את יודעת, אני באמת לא מנסה לריב איתך. נמאס לי כבר לריב, נמאס לי כבר לכעוס ולהתעצבן. אני לא כועסת, אני פגועה.
זה שאני לא עושה מולך פוזות של נעלבת, זה שבניגוד אלייך אני מעדיפה להשאיר את זה לעצמי, לא לבכות או לספר לך כמה רע לי בגללך, לא אומר שלא נפגעתי ממך, שאני לא עצובה עכשיו.
קשה לי עם זה שאת לא מבינה שאת לא היחידה בינינו שיכולה להעלב, קשה לי לספוג ולשבת בשקט כל פעם שרע לי באמת, קשה לי לקחת את התפקיד של האדישה ולעשות כאילו לא אכפת לי מדברים שאת אומרת.
אני מודה, נפגעתי, מצידי זה נראה כאילו נעם חשובה יותר ממני, כאילו את מעדיפה להיות איתה, וזה פוגע.
והאמת? האמת היא שבכל ריב אני מתגעגעת אלייך, ורוצה לשמוע את הקול שלך ואת המילים שלך.
אני מתגעגעת לחיבוקים שלך, לנשיקות שלך, למגע שלך שנמנעו ממני כל כך הרבה זמן.
אני אוהבת אותך. אני לא רוצה יותר את הריבים האלה, את הכעסים האלה, את הריחוק הזה, את הקנאה והדרמות המיותרות.
אני לא רוצה עוד שיחות "דרכינו לאן" למיניהן, כי מבחינתי התשובה ברורה, ואם תקחי אותי אני אהיה איתך לנצח.
טוב לי איתך, ואני לא רוצה שנריב יותר. את הבנאדם שהכי טוב לי להיות איתו, ואני פשוט אוהבת אותך.