היום היה היום הכי מיותר בתולדות הימים באשר הם, מסיבות אשר ברורות לאנשים מסויימים, לא ברורות לאנשים מסויימים אחרים ומוכחשות לחלוטין יחד עם כל קשר לעניין על ידי טיפשה מסויימת מאוד.
אם יום אחד היא תהיה גדולה, היא תבנה לה מכונה שיכולה לדלג מאתמול למחר, וככה היא לא תצטרך להיות נוכחת בימים כאלה, לא רצויים.


גם אם לא הייתי, אני ממש שמחה בשביל הניצי שלי שהוא נהנה בהופעה של איפה הילד ופגש את חמי רודנר בכבודו ובעצמו ואפילו התחבר איתו, וקיבל מפרט עם סימני שיניים. זה האליל שלו, ומגיע לו כל כך, אני הייתי מאושרת כל הבוקר לשמוע את הסיפורים שלו.
כל השאר הלכו בשביל הפוזה ומהם אני לא רוצה לשמוע כמה כיף היה וכמה פספסתי.



מוזר לי, אני שונאת את היום הזה.

היא מעצבנת אותי, אני לא רוצה לשמוע ממנה, נמאס לי מהחפירות והצומי, מהפוזה,
אני מתגעגעת.

למה להיות מדוכאים, בואו נסתכל לרגע על חצי הכוס המלאה!
- יש לי הורים שאוהבים אותי ודואגים לי. אה, כן, ומאיימים לזרוק אותי מהבית, לאבא או למוסד, בפעם הבאה שהם רואים צלקות על היד.
- יש לי המון חברים טובים ותומכים שעושים לי טוב. רגע, אין לי, חצי מהם אמרו בפירוש שהם רוצים להתרחק ממני, והחצי השני אומרים שהם פה ובדיוק כשצריך נעלמים.
- יש לי אנשים שאני אוהבת, אנשים שאוהבים אותי. הו, נכון, הברחתי אותם, והרסתי לעצמי את כל הסיכויים לאהוב.

איזה כיף זה לראות את כל מה שעושה לך טוב מתמוטט לך מול העיניים, ולדעת שהכל באשמתך.


זה היה מספיק קצר בשביל להיות סטוץ מתמשך עם קצת רגשות, ואם מוותרים בכזאת קלות זה כנראה באמת לא היה שווה את זה.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שמישהו נפרד ממני, שאני לא רוצה בפרידה.
אבל זה בכל זאת קרה בגללי, אני תמיד הייתי ותמיד אהיה זאת שפוגעת.