Twenty Four Seven

אוקטובר 73, ואני אוחזת בידה של אמא, בידה השנייה מחזיקה אחותי הגדולה, חוזרות הביתה ברגל בשעת צהריים. הרחוב חם, שקט ומנומנם.

ופתאום שמענו אותה, מחרישת אוזניים ומחרידת לב.

ידינו ננעלו בידיה של אמא והגברנו את קצב הליכתנו שהפכה למנוסה מבוהלת עד שהגענו ליעדנו. מבצרינו. מזל שהיינו כבר ממש בקרבתו.

היינו אמא ושתי בנות לבד בבית. אבא היה בגרמניה מטעם העבודה.

כך פרצה מלחמת יום כיפור שלי.

אחר - כך באו ימים ולילות חשוכים של חלונות עטויי שמיכות, ופנסי מכוניות צבועים בכחול.

אבא חזר לארץ יומיים אחרי שהכל התחיל ולא גוייס.

לא ממש עסקתי אז בתהיות לגבי אופן פעולתה של הממשלה ואם דדו, דיין או גולדה יכלו למנוע את האבידות הקשות. לא עלה בדעתי לחשוב על כך שמשפחות שלימות התרסקו אל תוך האובדן והשכול. לא הבנתי בכלל את גודל האירוע - למשל שכל צבאות ערב ואחותם קמו עלינו לכלותינו.

הייתי בסך הכל ילדה בת 6, שאמרו לה שיש מלחמה, וידעה שבמלחמה חיילים יכולים למות, ולמרות שנורא התגעגעתי לאבא שלי ורציתי אותו לידי, שמחתי שהוא בגרמניה (דווקא גרמניה, כמה אירוני), כי ככה במלחמה הזאת, אין סיכוי שהוא ימות.