אתם מוזמנים להתחיל אבל אני מזהירה מראש, זה כנראה הולך להיות ארוך - שלא תגידו שלא אמרתי.
מצד שני, היה לכם מספיק שקט ממני עד עכשיו....
עד שיצא המיץ
אז אחרי חודשיים של אריזות מתישות והכנות נפשיות, שעורבבו כהלכה בתהיות, תלישות וחוסר ודאות, (אלה כמעט שיבשו אצלי לגמרי כל מערכת אפשרית, במיוחד את זו העצבית), בדקה התשעים (וזו לא סתם מטבע לשון הפעם, קבלת הדרכונים חתומים בויזות הנכספות עשר שעות לפני הטיסה, לגמרי מצדיקים שימוש בביטוי...) - הבנו שזה אכן קורה, ושאוטוטו תוך כמה שעות נמריא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, על טפינו ושלל מזוודותינו.
חווית הביקור בשגרירות האמריקאית פירשנה בצורה מושלמת את האמירה -'כשאנחנו רוצים (או מתים מפחד על התחת שלנו) - אנחנו יכולים'.
תור ארוך ומפותל שללא ספק היה מוציא כמה גנים מרוקאיים משלוותם, אולם דחוק מחניק ועלוב, שעות על גבי שעות של עמידה על רגליים רצוצות, ואין פוצה פה ומצפצף.
המתינות שהפגינו אזרחי מדינת ישראל בשעות אלה הייתה ללא ספק חוויה תרבותית מרנינה.
נימוסים כמו בשוויץ, שקט כמו בשיעור של המורה הכי מפחיד בבי"ס, וסבלנות של אריה מורעב שקלט איזו זברה שאננה.
במשרד הפנים כבר בטח היו הולכים מכות, הופכים איזה שולחן או שניים או מינימום מורידים לכביש את האמא של הפקידה, אבל פה, כולם היו נחמדים ועדינים להפליא, ואמרו 'הלו' ו'גוד מורנינג' בחיוכים מאולצים. ממש נופת צופים.
אפילו מתחת לשפם לא העזו לקלל, כי לך תדע עד כמה עמוק לתוך העששת מגיעות המצלמות של האח הגדול.
הכבוד הישראלי לא עשה הפגנת שרירים, והוריד פרופיל לרמה של תרנגולת מבוהלת (יש לי הרבה חיות היום אני שמה לב, אולי זה הטבע השופע מסביבי שהכניס אותי למוד).
מה שכן, כמה שעות אחר - כך, התגלה לבושתי הרבה פרצופם האמיתי של רוב השותפים לאותה חוויה.
ברדתנו מהמטוס הייתי המומה למראות ערימות הזבל שהתגוללו על הרצפה כאילו פתחו שם סניף של חירייה.
דרך מוזרה יש לנו להביא אותה בנקמה מתוקה.
תראו מה שג'אנק פוד יכול לעשות
נכון שזו לא הפעם הראשונה שלי פה, יש לי איזה ותק של שנתיים מהעבר, ובכל זאת הייתי שוב המומה מהגודל.
לא של המקום.
של האנשים.
פשוט לא יאמן.
אפילו הילדים היו בשוק.
הררי הררים של משמנים רוטטים, שגלשו ליטראלי אל המעבר שבין שורות המושבים במטוס.
באיזה שהוא שלב קלטתי שאני מנתבת את חששותיי לכיוון הלא נכון.
אני, שכל הזמן רעדתי מפחד מ'ההתנגשויות של המטוס בעננים' (כך הגדירה נסיכה מספר שלוש את כיסי האוויר שהרעידו אותנו בחוזקה ללא הרף) - הייתי צריכה להבין שהרבה יותר מפחיד, שייפול לנו המטוס מהכובד של כל הקלוריות העודפות שסבבו אותנו.
תודה לאל נחתנו בשלום.
יש להם מלא, שיזרקו איזו עצם
הטיסה הבלתי נגמרת וההצצות מחלון כשכבר סוף סוף נהייה אור יום, הבהירו לי כמה חוסר צדק יש בעולמינו.
חמש שעות לפחות (וזה רק ממה שהצלחתי לראות) - ריחפנו מעל אלפי קילומטרים של אדמה בלתי מיושבת בעליל.
ואני שואלת, מה תזיק לנו קצת נדבנות אמריקאית והפעם לא לשם רכישת נשק כדי שנוכל להמשיך להילחם ולמות בעד ארצנו?
רק שיתנו לנו חתיכת שממה מאיידהו, וואיומינג או קולורדו (נשבעת לכם שיש בשפע, מלא מקום פנוי), ואנחנו כבר נפריח אותה כמו שצריך.
ושאף אחד לא יקום עלי עכשיו ויגיד לי שמה עם ההיסטוריה ושבלי עבר אין עתיד וארץ ישראל השלימה או המחולקת והכותל והגליל והגולן.
לא מעניין אותי יותר.
רק שהבן שלי לא יצטרך ללכת לצבא.
יש מספיק סכנות בחיים גם ככה.
אני מוכנה להחליף שטחים תמורת שלום, ולהתרחק מאוייבנו הכי רחוק שאפשר, כי בארץ - מה שלא נעשה, זה הרי לא יגמר לעולם.
שלכת
בחיים שלי - גם לא בסתיו הניו יורקי המפורסם - לא ראיתי כזאת חגיגה של צבעים.
ואני, יש לי שריטה עמוקה לעצים.
לא יכולתי לנחות במקום מתאים יותר.
טוב נו, זה אני כנראה אומרת עכשיו כי שפר עלינו גורלנו והגענו לשבוע שטוף שמש לפני שמתחילה פה האפרוריות של החורף.
ועדיין, באמת שאין לי מילים.
אלוהים בטח המציא במיוחד בשביל המקום הזה גוונים חדשים.
וכמה עצים, אימא'לה, ט"ו בשבט יכול להיות פה ללא ספק החג הלאומי.
פורים בסוף אוקטובר
ואם בחגים עסקינן, מחר ה'הלואין'.
הנסיך שלי (מס' שתיים ברשימת החמישייה) לא ויתר (וסחף אחריו את כל היתר כמובן).
כבר שבוע שהוא מתאמן בלהגיד 'טריק אור טריט' מבלי להתבלבל.
בחר את התחפושת הכי פריקי שאפשר.
אפילו דלעת מאירת פנים כבר מונחת לה בפתחו של הארמון בו אנו מתגוררים.
ועכביש ענק עם רשת קורים, לפי הספר.
ודלי מלא ממתקים שהכינונו מראש לקראתם של כל אלה שיתדפקו על דלתנו (שלא נצא הקמצנים של השכונה חלילה).
בקיצור, גירזנו אותי לגמרי הילדים עם החג הזה, אבל מי יכול להגיד להם לא.
(אני, אבל רק לפעמים).
ומה בנתיים
עדיין מוקדם לאמר.
מלא סידורים ובירוקרטיה והסתגלות, והכל חדש וענק ויפהפה עד בלי די.
כל עלייה פה על הכבישים - למרות היותי מוקפת ב- GPS ובצוות עוזרי הכוונה (נסיכה מספר אחת ונסיך מספר שתיים שללא ספק מפגינים חוש התמצאות יוצא דופן) - עדיין מביאה אותי לסידרת 'מיני' התקפי לב.
בשכונה של העשירים בה אנו גרים הכל נראה אותו דבר.
מלא מלא כבישים קטנים ומפותלים (עמוסי צמחייה מוריקה ומהממת), ובכל פעם אני מגלה שהגעתי (העיקר שהגעתי לא?) הביתה בדרך אחרת.
אבל גם בעניין זה המצב השתפר לאין ערוך בהשוואה לתחילת השבוע.
וכל ביקור בסופר לוקח לי שעתיים, כי באמת יש גבול לכמות המוצרים החדשים שהבנאדם מסוגל לקלוט. ומתוכם עוד צריך לבחור (הימורים בסופר - אחד מהעיסוקים החדשים שלנו, מה ניקח ואיך יצא).
והג'ט לג של רוב המשפחה (למעט כותבת שורות אלה - השעה שלוש וחצי לפנות בוקר) מתחיל להתפוגג, ואם ביום הראשון כל הבית השכים קום בארבע (והשמש זורחת פה רק בשבע), התקדמנו בכל יום בעוד שעה, והבוקר כבר היה ממש בסדר.
וצעד אחר צעד הילדים משתבצים במסגרות כדי שגם לאמא שלהם יהיו כמה שעות פנויות ביום.
בכל זאת, יש לי הרבה עניינים לסדר על הפרק, שופינג וקפה עם יתר ה'נשים של' ואפילו חדר כושר (טוב על זה אני לא מתחייבת), הם עניינים שמצריכים הרבה זמן פנוי.
בנתיים לשתות מים ולעשות פיפי אני בקושי מתפנה אבל אני אופטימית.
ככה אני, כולי חיוביות...
נשיקות לכולם מהגולה הרחוקה,
ושוב תודה והמון אהבה לכל אלה שלא ויתרו ובאו להיפרד ממני שוב ושוב,
ולכל הדבקים בשמירה על קשר בכל דרך אפשרית.
נשתמע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5