הכול בסדר.
והכול נהדר.
ומקסים ביופיו.
ומרהיב במראו.
והכול בסדר.
כל יום קצת פחות קשה מקודמו.
ההתחלה כלל לא פשוטה,
בעיקר רגשית,
ובעיקר פיזית,
ולא קשה לעשות את המתמטיקה -
בסיכומו של חשבון לא נשארים עם מקור אנרגיות נוסף כשלהוא,
כי אין עוד אחד כזה עד כמה שידוע לי, (או לפחות ככה זה אצלי ב'סיסטם').
יש ימים שאפור.
וגשום.
ואני - חורף לא ממש עושה אותי מאושרת.
ובכל זאת, אני נוברת בנבכי שאריות בדלי האנרגיה שעוד נותרו בי, אוגרת אל תוכי את שעות השמש המזדמנות, ובוחרת להיות מוקסמת, ולהטביע עיני במראות ובנופים המשתרעים למולי, בכל קפיצה קלה ל'סופר' (ויש הרבה כאלה - חוליית חיסול נהייתה המשפחה שלי).
לגמוע את היופי, בדרכי לאיסוף החוזר ונשנה מכל מוסדות החינוך בהם פזורים העוללים ברחבי העיר. (ויש המון כאלה, מתוך חמישתם רק אחד עולה להסעה בבוקר, כל השאר - עלי...:)
(ותודה לאל על המצאת ה'סקול באס' - זה לא רק אוטובוס צהוב, זו מערכת משומנת חדורת משמעת לה מצייתים כל נתיניה כולם, התלמידים, המורים, ההורים המתנדבים במשמרות הזה"ב, נהגי האוטובוס, והנהגים בכבישים - כל אלה מצווים בהתנהגות למופת בהתקרבם אל עבר אחד שכזה. מדהים כמה שהם נחושים למען שמירת חיי ילדיהם, הלוואי עלינו.)
יש לי עוד סוגריים אחד אבל נחזור לעניינו אחרת אלאה אתכם בכל פרט ושבב ממחשבותיי, ויש גם מלא כאלה, לא בטוחה שלא תנטשו אותי...
בקיצור, אני חיה בתוך ציור, ובוחרת לשים לב לזה בכל רגע מחדש, ולא להפוך את הטבע בו אני מוקפת לעוד מראה בו יורגלו עיני. כי הנוף סביבי אינו דבר של מה בכך, ומי יודע מתי יזדמן שוב בדרכי משהוא המשתווה לו. ואת כל הנאום הזה אני מתרגמת לשפה של ילדים, ומרביצה בנסיכי ובנסיכותיי את תורתי בכל יציאה אפשרית מהבית, דורשת מהם כמו קצין רגיש וקשוח להתבונן שוב ושוב, והם, מגלים בכל פעם באותה הדרך ממש, משהוא חדש.
פעם את סוסי הפוני המתנהלים להם לאיטם בחוות הפזורות על כל צעד ושעל, פעם את הברווזים השטים להם בחבורות בנחלים לצידי הכביש, ופעם את הפרות הבריאות מלחכות עשב ירוק טרי ורענן - פריו של הגשם של אתמול, או של הבוקר, או של לפני שעה, או של ממש עכשיו.
אפילו חוות אלפאקות הם גילו.
והם למדו ליהנות מ'סתם ככה' להיכנס אל אחד השבילים ברגל, כולנו עטופים מעילים כובעים וכפפות (בעיקר אני), ולגלות שם את הסנאים המתרוצצים מצד לצד ומעלה ומטה, ואת הפטריות המבצבצות לצידי גזעי העצים. אפילו חיפושית זבל הופכת פתאום להיות מרתקת.
וככה, כולנו מתאקלמים ומסתגלים ומתמקמים לנו אט אט, כל אחד בקצב שלו.
אני הכי איטית מסתבר.
מרוב היותי דואגת לכולם ושקועה כל כולי בהם, בטיפול בהם, במחשבות עליהם בריצות לקראתם - 'שרק לא יהיה להם קשה', אני ישר נשאבת לתחתית הרשימה, אבל מה חדש?
ולמרות זאת ואף על פי כן, השבוע כבר נסעתי לגן של הנסיכות בלי הג'י.פי אס.
בסופו של יום כמעט פרצתי במצעד הגאווה לכבוד עצמי.
ולא שלא יכולתי לעשות את זה כבר קודם, הרבה קודם, אבל מרוב עומס האחריות, איפה שאפשר למנוע - לא הרשיתי לעצמי לטעות, (אוף וכמה טעיתי), ועד שלא הייתי בטוחה במיליון אחוז שהפעם אני יודעת מה אני עושה, לא לחצתי על 'off'.
וחמשת הנסיכים שלי, צל"ש מגיע להם, גיבורי על, סופר על, איך הם עושים את זה כמו גדולים, קפצו למים ומתנסים וחווים חוויות גם אם הם לא מבינים רבע מהנאמר סביבם.
נכון שאת כל שהם צוברים במטעני נפשם במשך היום, הם מטיחים באימם מלכתם בסופו של יום, בדרכים שונות ומשונות שמחריבות עלי ת'שכל - אני ה'בוב ספוג' של הבית - אבל עדיף ככה, עדיף עלי, עדיף אצלי, עדיף איפה שבסוף מה שלא יהיה - יגידו לך שאוהבים אותך, גם אם לפני חמש דקות רצו להקפיא אותך לכמה שעות.
ויש גם המון קטעים מצחיקים עם היורשים. המון. והרבה שעות איכות משפחתיות, שוות, אבל הגזמתם, לא עכשיו.
ואם החזקתם מעמד עד כה, בעודי מתערבבת איתכם בבליל מחשבותי, מקווה שהבנתם שהכל בסדר.
מקווה גם שלא נשמעתי מלאנכולית מדי, לא זו היתה הכוונה, אם ככה יצא נאשים את השעה המאוחרת.
עליות (כבר יותר) ומורדות (כבר פחות), 'לסירוגים' כמו שאומרת נסיכה מס' שלוש.
אבל בהתחלה - כמו בהתחלה.
וככה זה (יכולה לצטט ב'שלוף' לפחות ארבעה שירים על התחלות שיתאימו לי בול), וזה בסדר. הכל בסדר.
"כי לשקיעה כמו לזריחה יש צבע ארגמן,
ואין אילן בלי שרשים ופרי ללא ניצן.
ואין סופים בלי התחלה,
והתחלות בלי סוף,
והנופים הם האדם,
והאדם הוא נוף."
(לא מאמינה שהבאתי שיר של הגבעטרון)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
