אתמול כשעלה שמו של סמי מיכאל באחד הצ'אטים שלי נזכרתי.
את 'סופה בין הדקלים' קראתי בכיתה ז' בפעם הראשונה.
וגם בפעם השנייה, וגם בשלישית, וגם...
בעצם, במשך כל שנת הבת-מצווה שלי, (נא להגות 'בת מצווה' כמו שאומרים בשכונה), כיכב הספר הזה באופן אקסקלוסיבי בגרדרובת הקריאה שלי.
שנה שלמה קראתי בו חזור וקרוא, ובכל פעם חוויתי מחדש.
בכל פעם נהניתי מחדש, בכל פעם נבהלתי מחדש, בכל פעם חששתי מחדש לעתידו של הגיבור, התאהבתי איתו מחדש, עברתי איתו באמפתיה גמורה את כל מסכת חייו רצופת הקשיים שוב ושוב ושוב.
אפילו למחנה הקיץ של הצופים לקחתי אותו איתי והייתי נרדמת איתו ועם פנס בשק השינה, מחוברת לאדמה.
ואח"כ זה היה ככה עם "איה הג'ינג'ית"', שהייתי סוחבת מאחותי בהיחבא. (מתוקף היותי לא ממש שומרת על חפצים שנזדמנו לידי, וגם נוטה לאבד אותם בעקביות - נאסר עלי לגעת בחפציה ובספריה ובבגדיה, ואני כמובן הייתי גונבת לה ללא הרף).
אחרי 'איה' באו חבורת "יוסל'ה איך זה קרה" ושאר ספריו המופלאים של פוצ'ו. (גם הם כמובן, כולם של אחותי הגדולה).
ומתוקף הזיכרון הבנתי משהוא על הרגלי הקריאה שלי בצעירותי.
פעם הייתי קוראת ספרים ב'לופ'.
וזה לא משהוא שנראה לי באותם ימים חריג או משונה, לא זוכרת שאי פעם עצרתי לחשוב על זה, פשוט ככה קראתי ספרים, over & over again.
וזה קטע לא נורמאלי. ככה לפחות זה נראה לי היום. מבחינתי ספר ייפול לידי פעם אחת בלבד. סיימתי? התעלפתי מסערת רגשות שווה? יופי. עתה עלי למהר ולהסתער על הספר הבא. הזמן קצר וצריך להספיק לקרוא.
רק ספרים חזקים ומעולים ביותר משאירים אותי בחוסר יכולת לזנק בקלות אל עבר הספר הבא.
לוקח לי כמה וכמה ימים להשתחרר ואף להפסיק לחשוב בשפה בה הספר כתוב.
ולכן אני מרוצה מעצמי על הזיכרון הזה.
כי ממנו אני מסיקה שכילדה לקחתי לי את כל הזמן שבעולם, להנות מדברים שאהבתי לעשות. עד הסוף. אולי מתוך תחושה וידיעה פנימית כלשהיא - כי פעם יהיה הזמן הפנוי שבידי מצרך יקר ערך, מי יודע...
יכולתי והרשתי לעצמי להתענג על ספר טוב ולסחוט ממנו את כל המיץ עד הטיפה האחרונה, ואז בנחת לעבור לספר הבא.
כי מי רודף אחרי?
גמעתי בשקיקה את המילים וריפדתי לי בהם את הנשמה.
אחחחחחחחח... איזה כיף.
והיום אני קוראת בחטף, כל הזמן בין לבין, ב'פרסומות'.
ובסופו של יום תענוג הקריאה גם עולה לי בלא מעט שעות שינה יקרות מפז.
אבל הקריאה והכתיבה מתדלקות אותי וממלאות אותי באנרגיה, לא פחות ולעיתים אף יותר, מהשינה.
מוזר אבל אולי מתוך כל ה'מיהורים' האלה של חיי הנוכחים (לפני שאני אני, אני אמא לא?) - פיתחתי בשנה האחרונה מין הרגל שכזה.
על כל שידה בה מונח הספר שבדיוק אני זה עתה קוראת, מונח גם 'מרקר'.
ספר, סימנייה (אמיתית או מאולתרת - זה משתנה) 'ומרקר' נודדים איתי מחדר לחדר בבית.
ואני מסמנת לי משפטים ש'עושים לי את זה', בעת הקריאה. (רק בספרים השייכים לי, תירגעו...!)
כל מיני סוגים של.
משפטים מנוסחים היטב. משפטים עם רעיון מבריק. משפטים שמזכירים לי. משפטים שמבהירים לי. משפטים שמגרדים לי את הלב. משפטים שמפרפרים לי את הבטן. כאלה.
ככה אני יותר רגועה.
יודעת שאם פעם לעת זקנה, יקרה בדרכי מעט זמן פנוי - גם זה בספק כי אז בטח כל חמשת הנסיכים כבר יעמיסו עלי את כל הג'וניורס שלהם, בעזרת השם ואם ירצה השם וכל מה שצריך לומר בכל הנוגע - או אז אטול לידי את אחת הכריכות העוטפת את המילים שכה אהבתי, אדפדף וארפרף בינות למשפטים שפעם הרטיטו את ליבי, אבחן את תחושותיי.
ואף אבין כי אם התחושה שתעלה תהייה קצת שונה, הרי זה משום שמעט השתניתי.
ואזכר בעצמי צעירה יותר.
ובטוח אודה לעצמי על ההשקעה-לטווח-רחוק שהוכיחה את עצמה.
בסך-הכל, הרי יש לנו כל מיני סוגים של קרנות פנסיה שעלינו להשקיע בהן מבעוד מועד לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
