כבר שבוע הילדים בבית.
חופשת שלג יזומה של מזג האוויר.
זה בחר לתזמן את עצמו צמוד צמוד לחופשת הטרימסטר הקרובה של הילדים (ממחר, שישה-עשר ימים, טבין ותקילין), מה שהופך את שהייתם הקבועה בבית ל'מיני' חופש גדול (ומאד מיותר), ככה סתם באמצע השנה.
המצאה מוזרה ומעייפת של היקום.
הודות לעובדה שאנחנו (בסוף כן, תודה לאל) יוצאים מחר לטיול ארוך ורווי קילומטראז', אני בינתיים, מעבר להיותי בתפקוד מלא ושוטף יומיומי, אורזת ומארגנת ומכינה ומכבסת ומתקשרת ומתאמת ומקלידה ומזמינה ומדפיסה ובעיות בעיות בעיות, כאילו מישהו שמה למעלה (או למטה, יותר הגיוני), החליט שהשנה, בטרם נהנה, עלינו להקיז קצת דם יזע והרבה עצבים.
ואני שוב מזכירה - כל זה עם כל חמישתם בבית.
ואין הולך אין בא (חוץ מאבא שנאלץ ללכת לעבודה - איך לא...), כולנו במתקן הסגר, והאטרקציה המרכזית היא כמובן 'לצאת לשלג'.
אז ילל'ה, תגרבי לקטנות גרביונים ותלבישי גופיות וחולצות ועוד חולצות וטרנינגים ומעילים וצעיפים וכובעים וכפפות (שלושים אצבעות אחת אחרי השנייה, נראה אתכם...) ומגפיים ושאר מלבושי עונה מסורבלת.
לאחר שלוש דקות בחוץ הן מחליטות (בסבב, לא חלילה כולן יחד שנגמור עם זה וזהו) שנמאס להן, ונכנסות, ובאופן חופשי פושטות את שכבות הבצל שנכרכו סביב גופן הרך והעדין, ואני אומרת לעצמי שהנה נגמר להיום, מיצו את העניין, אפשר לפחות על זה לעשות V.
בדיוק באותה שנייה, ה'לצאת לשלג' חוזר להיות שוס אטרקטיבי וקדימה, מחדש.
ככה הוליכו אותי שולל ארבע חמש פעמים.
ביום.
אפילו האחים הגדולים שלהן התעייפו מהשיטה שלהן.
אבל כל כך מקסים בחוץ ונסיכי כל כך נהנים, שאני מוחלת לשלג הבלתי מתחשב בעיתויו.
יוצא שקיבלנו 'קריסטמס' לפי הספר, עם הלבן הזה, וכל המנצנצים והמעוצבים והצבעוניים, איזה יופי בחוץ אני לא נרגעת. מתה על הקיטצ' הזה. ניסיון העבר מלמד כי אין כמו דצמבר לשהייה בניכר. נכון שזה תמיד גם נופל לי על היומולדת, אבל גם במקרה זה האווירה והמראות, מהווים פיצוי הולם על המרחק, ועל פספוס הפינוקים להם אני זכאית על פי חוק, מיתר יקיריי ויקירותיי.
אז הלבן הוא עכשיו הצבע האופנתי של הנוף, ולהשלמת התמונה, שתי בובות שלג מאד יצירתיות שומרות לנו על הכניסה, ומדי פעם אנחנו משנים להם את 'ההופעה'. שלא יחשבו השכנים שאצלנו לובשים כל יום אותו דבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
