Twenty Four Seven

היום.

שלוש.

אני לא קולטת. כרגיל.

בערבו של האחד עשר בינואר לפני שלוש שנים, שכבתי חסרת אונים במיטה כהרגלי בארבעת החודשים האחרונים.

חברותי הטובות אחיותיי היקרות לא ויתרו ובאו להחזיק לי את היד ערב לפני, שהרי ידוע לכל כמה אני - מחטים – חיתוכים - ושאר מיני סכיני מנתחים לא ממש שרויים ברומן אמיתי.

ופגישה עם כל אלה ועוד, ציפתה למחרת בשבע בבוקר.

את הבנתו האדירה ומלאת הרגישות למצבי הפליא להפגין האחראי לבטני התפוחה, כשצעק לי מהסלון (שם ישב בחברת אמא שלי) להעביר מהר לערוץ 8! באוטומט לחצתי ונחרדתי לגלות שאני צופה בעיצומו של ניתוח קיסרי, בדיוק כשהלהב מבצעת את תפקידה נאמנה.

את הצעקות שהוא קיבל מכל בנות המין היפה ששהו באותו רגע נתון בבית (כולל זו הישובה לידו בסלון) קשה לתאר.

אם היה בונקר בסביבה, הוא לבטח היה מזנק ומתחפר.

חמוד. 'התפלק' לו.

מאירועי חדר הניתוח של יום המחרת זכור לי רצף עמום של פרטים:

משך כל ה'אופרציה' ועקב ידיי הקשורות לא הפסקתי לבקש מה'אחראי'  לגרד לי את הפנים ללא הרף, (תגובה לכל הסמים שהזרימו לי לגב).

שליפת הנסיכות מבטני המבותרת הרגישה כמו טלטלה עזה ומתמשכת.

הרגשתי כמו ספינה אבודה בלב ים, בעיצומה של סערה עזה.

וגירד לי המצח וגירד לי האף וגירדו לי הלחיים וגירד לי הסנטר.

ושלפו אחת והצמידו בינינו שפתיים.

זאת לאחר שהרימו אותה אל מעבר למסך הירוק שנפרש בפניי מראש, ושעליו לא הקרינו אף סרט או לפחות איזה קליפ כדי שגם לי יהיה משהו מעניין לראות.

ולאחר שנושקה ברכות והותירה על שפתי המגרדות טעם מתוק מדבש, עברה לידיים נאמנות אחרות.

ושוב טולטלתי ושוב שליפה, והרמה, ודבש ניגר כמי נהר. ונגמר.

הגירודים לא פסקו (ואף השתלטו על יתר חלקי הגוף) גם בחדר ההתאוששות כשאנו משגרים לעולם 'ס.מ.ס.ים' קורנים מאושר.

גם לא ביום למחרת - מה שגרם לצוות הרפואי לגזול ממני באכזריות חלק ממנות הסמים להם הייתי זכאית, כל עוד הסכימו להשאיר לי צינורית תקועה בגב.

ולמרות החששות ולמרות שלושים ושמונת השבועות המאד מעניינים והמאתגרים שעברו על כולנו, עברנו את זה בשלום. ונולדו לנו שתי נסיכות בריאות טפו טפו טפו (מתנצלת אבל יש הרגלים שקשה להתנער מהם), ואפילו לשירותי הפגייה שנבחרה בקפידה לא נזקקנו.

והפכתי לאם לחמישה.

והחלמתי מהניתוח למרות שבאמת היה זה אחד הדברים הכי כואבים שעשיתי בחיי (ותקראו לי מפונקת - כל המנותחות שאומרות שזה 'לא נורא'). התרוממות מהמיטה (כי "צריך וככה מחלימים הכי מהר") לצורך שלושה צעדים במסדרון, כשחרבות משספות את הבטן, כשכל עיטוש קל או הבהוב של שיעול מקפל אותה לשניים, לא הייתה דבר של מה בכך. וכמובן שגם הייתי מצוננת. יש  לצל"ש אותי ללא ספק.

ובחודשיים הבאים למדתי איך אפשר לתפקד על שעתיים וחצי שינה ליממה, כשהתפריט כולל רק קפה ועוגיות. קפאין וסוכר עשו את העבודה יופי.

ועברה לה שנה.

ועוד אחת.

והנה הגענו לשלוש.

וכל הזמן אמרנו,'שלוש שנים ראשונות יהיה קשה'... והנה הן מאחורינו.

ובאמת כבר קצת פחות קשה.

והגענו עד הלום ובאמתחתנו תפארת כפולה של תלתלים זהובים ושני זוגות עיניים חומות ירקרקות, ושפה אחת שיודעים ושפה שנייה שמתבלבלים, והמון המון הצחקות.

אחר - הצהריים חגגנו יומולדת משפחתי ונעים והן היו בעננים. התרגשות כה גדולה שהצדיקה את הדילוג על שנת הצהריים (שלי כמובן, הן את שלהן קיבלו כיאה לנסיכות במעמדן), לצורך ציפוי עוגות ועטיפת הפתעות יומולדת.

נסיכה מספר ארבע כל הזמן אמרה "בואו נשיר! בואו נשיר!", ופצחה ב"היום יומולדת" תובעני פעם אחר פעם, אליו כמובן כולנו הצטרפנו בעוז ובתוקף, כי הילדה מבקשת, מה - לא נשיר שוב?

וכבר מחר, ומיילים עם ברכות יומולדת שמח ופורח מתחילים לטפטף מארץ הקודש ומחממים את הלב.

וזהו יומולדת כפול, הפותח את חגיגות חודש חורפי זה במעוננו, כשאוטוטו נחגוג גם את יום הולדתם של נסיכה מספר אחת ונסיך מספר שתיים וגם של סבתם הנערצת (רק נסיכה מספר שלוש תפסה לה חודש משלה).

ושיהיה לנו רק בשמחות.

יומולדת מצויין ומעולה לכן נסיכותיי היקרות מכל.

ברכות נשיקות וערימות של אהבה מעומק הלב, לכן אפרוחיות מדהימות שמעבידות אותי בפרך, ומסבות לי אושר צרוף שלא ידעתי כמותו.