Twenty Four Seven

דברים טובים נגמרים מהר. כל כך מהר. מהר מדי. בספרינט. זבנג וגמרנו.

רק הם הגיעו, הביאו לי את הבית - עד הבית, וזהו. נפרדנו שוב.

ביקור הורים מתמשך (לא מספיק, לא מספיק!!!) יכול להפוך לחוויה שמערבבת רגשות מכל הסוגים. במקרה דנן היו כל הרגשות שפעמו בי, חברי אותה משפחה.

חיכיתי בכיליון עיניים לרגע שאבא שלי ואמא שלי ינחתו, שיכנסו בפתח הדלת, ומאותו רגע לא היה אכפת לי שהזמן יעצור מלכת ושכל השעונים יתקלקלו.

לא קרה.

הזמן עף (לזמן בטח יש רישיון טייס בו הוא משתמש רק בימים מצטיינים), אזל במהירות שיא, וממש ברגעים אלה ההורים שלי כבר בדרכם חזרה, משאירים אותי מאחור (אבל תמיד במרכז...).

בימים האחרונים ניסיתי לגרש ללא הרף את בצבוצי העגמומיות המאיימת להשתלט, ובמחשבותיי, אחותי הגרה פה דרך קבע, הרחק מבית הורינו היקרים, וחברה שחיה בין ביקורי אמה בארץ לבין ביקוריה שלה בארצה מולדתה, וכל הזמן שאלתי את עצמי איך לעזאזל הן עוברות את זה כל פעם מחדש?

ניחמתי את עצמי שעד פסח אנחנו בארץ, וביררתי עם אבא שלי היקר (שמקפיד לספור מאז נסענו) כמה ימים זה יוצא בדיוק.

בהגיענו לרגע האמת, הוכיחה ההדחקה המפוארת שלי את יכולת הבומרנג שלה, וכל מה שהשלכתי לעברה היא זרקה עלי בחזרה.

את עוגמת הנפש האיומה של הנתב"ג המקומי, הבין ה'אחראי' שעליו לפתור מבעוד מועד, והייתה לו תכנית ברורה להשתלשלות אירועי היום.

מיד בתום טקס החיבוקים הארוכים והנשיקות, ההתייפחויות ונחשולי הדמעות המתפרצות (מה לעשות, כמה שניסיתי לא הצלחתי להחזיק מעמד) - הוא הנחית אותי היישר ב'איקאה', הצמיד לי עגלה ונתן את ברכת הדרך.

אמנם כשהגענו לשם בקושי הסכמתי לרדת מהאוטו, ורק אמרתי לו שיש לי בחילה ושאני לא מרגישה טוב ושאולי כדאי שאני אתעלף ודי. אבל ארזתי את עצמי המתפרקת, מחיתי את טיפות המלח ואת שאריות הרחמים העצמיים, לקחתי אויר וירדתי לכבוש את שביל החיצים הלבנים.

היו לי כשעתיים וחצי של "ילל'ה תחגגי אשתי...", ואם זה היה תלוי בו ולא היינו מוגבלים בזמן,  הוא היה מארגן לי מסעות שופינג עד שהייתי אומרת די, ולסיום היה משכן אותי לסופשבוע בצימר מפואר בלב היער,  עם ערימת ספרים מונחת לצד ערימת קומדיות רומנטיות עסיסיות, שם מוסיקה ומגיש לי קפה למיטה.

אבל היינו צריכים לאסוף ילדים בשלוש.

אודה ולא אבוש, אחרי כרבע שעה בין פסים ועיגולים בכתום אדום וירוק, שכחתי לגמרי באיזה מצב צבירה הגעתי  לפתח החנות, ומדי פעם אף זרקתי איזה משהו לעגלה.

כשישבנו לשתות קפה כבר הייתי כמו חדשה.

אפילו התלוצצתי עם רופאיי.

סביבנו ישבו לא מעט אימהות עמוסות זאטוטים, ואנחנו ישבנו לנו בשולחן לשניים (!).

אמרתי לו שאני יכולה עכשיו להרשות לעצמי להישיר מבט חודר אל עבר אחת מהן, נגיד זו שלא ממש מצליחה להטיל מרות על צאצאיה בזה הרגע ממש (בעודם מטילים בעצמם את צלחת הפסטה על הרצפה), ולדון אותה במבט מתנשא של - "איך את לא משתלטת על הילד שלך???"

כמובן שמתוקף רגשות האחווה הנשיים, סולידריות אימהית ומעצם היותי מנומסת מטבעי, נמנעתי מהמעשה, שהתבסס כולו על טהרת כוונות זדון.

בדרך הביתה - לאחר סקירה תמציתית של הקומה השנייה, והראשונה, ואיסוף ותשלום וקפה אחרון בריצה לאוטו, הבנתי שהתחתנתי עם פרויד מודרני. טיפול בהלם, זה מה שהוא עשה לי. רק הבוקר הייתי כולי דיכדוכיות, משם מעבר חד לשמחה ועליצות, והתאזנתי.  

עדיין אני סופרת להם את השעות הנותרות להגעתם הביתה, ומתפללת שהכול יעבור בשלום, ומדי פעם גם  חוטפת איזה 'זץ' כואב של געגוע.

אבל כמו שאומרים (אנחה) – יהיה בסדר...

אם בבגרותם החמישייה הפרטית שלי תתגעגע אלי ככה, אדע שהצלחתי לפחות במשהו, להיות שווה כמו אמא שלי.