Twenty Four Seven

יכול להיות שמחר שוב אזכרה?

יכול להיות שהפעם אני לא מגיעה???

יכול להיות שגם אחרי שמוֹנה שנים (שמוֹנה שנים? אלוהים, שמוֹנה!!!) לא תמיד יודעים איך מרגישים?

או מה מרגישים?

הייתכן שגם אחרי שמונה שנים זה לא ממש ברור העניין הזה? (למרות שהוא כבר מאד ברור וחד משמעי ובלתי הפיך לכל הדעות?)

יכול להיות שלכל אחד אחר במצבי יש דעות מוצקות? רגשות מוצקים? כאב מוצק נטול רחמים עצמיים?

יכול להיות שאחרים לא חווים ניתוקים? ניסיונות נואשים להיאחז בזיכרון ההולך ורפה? מצפון נוקף ונוקם? סימני שאלה באשר לתחושותיהם?

יכול להיות שיש מישהו שלא מת מפחד לחשוב על זה, אבל באמת לחשוב? כולל הכול?

יכול להיות שיש כל מיני סוגים של צחוק?

יכול להיות שהדמעות עדיין תמיד מגיעות בלי הזמנה מראש ותמיד בעיתוי הכי לא מתאים?

יכול להיות שזה המרחק? החיים החדשים בארץ חדשה? הניתוק המנטאלי הכללי? ואולי שילוב של הכול מהכול?

יכול להיות שבאמת זה קרה ונשארתי קטועת אח?

יכול להיות שהיה יכול להיות אחרת?

שיכולנו להישאר שלמים?

שיכולת להיות דוֹד מציאותי ולא רק סיפור, תמונה או סרט וידאו ישן,  גם לאחייניות שלך שאתה לא מכיר? ואולי אפילו אבא, לאלה שגם אתה וגם אנחנו וגם כל השאר כבר לא יזכו להכיר?

יכול להיות ששמונה שנים זה לא מספיק זמן בשביל לארגן כמו שצריך את כל הסלט המטורף הזה?

יכול להיות שגם מאה שנה זה לא מספיק זמן?

יכול להיות שלאחרים אין כל כך הרבה שאלות?

יכול להיות שזה בכלל לא משנה מה לאחרים כי ככה אני וזהו?

יכול להיות שאין חוקים ואין כללים שאני יוצאת בהם מהכלל, ואצל כל אחד זה רק כמו שאצלו וזהו?

בטח שיכול להיות.

אני הרי כבר לגמרי יודעת שזה יכול להיות.

אני גם יודעת שאין אחרים במצבי, רק במצבם.

אבל איך יכול להיות שאת כל זה אני יודעת ועדיין שואלת את כל השאלות הטיפשיות האלה?

כי אם מישהו יגיד לי שזה לא יכול להיות, אז איך לעזאזל לי זה עדיין קורה???