לכל המגיבים והתומכים מקרוב (יקיריי שממש כאן לידי), ומרחוק (יקיריי במייל, בבלוג, טלפונית, ובעקיפין וישירות להורי).
תודה.
קראתי, הקשבתי, חובקתי, ובאחד המיילים כשחברה טובה הציעה כל סוג של תקשורת שיתאים לי, גם אם אבחר לנקוט בדום שתיקה ו'אתפוס מרחק', הבנתי שזה בדיוק מה שקורה לי.
במשך יומיים הסתובבתי שעות בכל יעד אפשרי, והייתי מאד עסוקה, והתברר, שחוץ מהיותי יעילה לחלוטין (טכני, טכני), מבפנים זה לא שינה שומדבר. כלום.
כי כמה שעשיתי הפוך על הפוך, כל אותן שעות הייתי בכל מקום, אבל במקום אחר לגמרי, ורק רציתי לחזור הביתה ולהתכנס, ולהתקשר בדחיפות להורים.
ודבר גרר דבר - מרוב שהייתי מעשית, וככה שרפתי שעות 'התכנסות' יקרות מפז, וגם את כל מה שהיה לי בארנק כמובן.
אבל גם זה היה בסדר. כי ככה, בין לבין, היו שעות אוטו עם מוסיקה שנכנסת לורידים, וזה לא פחות חשוב...
אותה עיסה רגשית הלכה ותפחה, (לפוסט המבולבל והתוהה הקודם - היה ללא ספק תפקיד נכבד בהצפה), סחטה אותי, ואם יום קודם לא היה לי מושג בכלום וכל מה שהסתובב לי בבטן היה בעיקר סימני שאלה, לאט לאט, כשהכול שקע, הכול גם הסתדר במקום, וגם צצו תשובות לכל מיני תהיות.
יצא שלקחתי איזה יומיים חפים מקשר דו צדדי עם העולם החיצון (מחשש להתפרצויות געשיות חמורות כמובן), ובגישושים קלים, פילסתי את דרכי חזרה והנני כאן.
ונתתי לכל זה לקרות בלי להלחם או להתנגד, נגררתי למטה בידיעה גמורה, מרצון, בלי להיבהל אפילו, והנה אני כבר פותחת יומנים וקובעת עם עצמי זמן לטקס הענקת צל"ש או מינימום איזו אות גבורה. אפילו לא נבהלתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5