Twenty Four Seven

כי היה טוב.

היה מצוין.

אמנם, עד השנייה האחרונה (ובעברית - עשר שעות לפני הטיסה כשכל הבית ארוז והמשלוח האווירי כבר עושה דרכו אל מעבר לים) לא ידענו אם בכלל ניסע, ונפרדנו מכל העולם ואשתו כשעוד לא היו דרכונים חתומים בידינו (שיעור בסבלנות).

ואמנם, הייתה התחלה קשה ומפרכת, שכמעט הייתי בטוחה שהשתגעתי לגמרי כשהחלטתי לעשות את הצעד הזה.

הרי הכל היה כזה מסודר ונח, שלפעמים שאלתי אותי 'על מה בדיוק חשבתי???' מה בער לי לעזוב ככה פתאום? לעקור את כולנו מהשגרה הברוכה ולצאת להרפתקה מתישה שכזו? מי היה צריך את הכאב ראש הביורוקראטי, הרגשי והפיזי של כל הנסיעה הסבוכה הזו?

ובכל זאת עבר שבוע ראשון, ושני, ופתאום כבר היינו חודשיים אחרי, עם צרור טיולים, מראות ונופים באמתחתנו, וחברים חדשים, גם לנו גם לנסיכים, וכבוד הדדי והושטת יד לעזרה כשצריך - שמאד חיממו את  הלב. וככה לאט לאט מכל ה'קטנות' האלה, נוצרה תחושת חיבור ושייכות לזמן ולמקום, ואף אם ידענו כי היא ארעית ושטחית למדי, הייתה לה ללא כל ספק השפעה חיובית.

היו כל כך הרבה חוויות.

חיינו בבית חלומות מפנק נטוע בפאתי יער גשם מדהים, כשהטבע והנוף המהמם, לא הפסיקו לעצור לי את הנשימה בכל פעם שנפגשנו. השקט והשלווה נסכו בנו רוגע שאין לתאר ומימיי לא חוויתי.

והיינו ללא כל ספק המשפחה הכי קולנית ב'ויסטרייה ליין' הפרטית שלנו, שכונת הרפאים עם הבתים המהממים והמכוניות השוות ואיפה כל האנשים שחיים פה אלוהים יודע. (בשבוע שעבר עברנו דרמה סנסציונית: הנסיך במקרה הסתכל מהחלון ורץ אלי מופתע: "אמא, ראיתי את השכנים  ממול, ויש להם ילדים!!! בחיי הם יצאו מהבית..." ממש מיץ פטל). יש להניח כי ירווח לתושבי השכונה 'מלאת החיים והשוקקת' הזו כשיעזבו החוליגנים. אלה שרועש אצלם תמיד, והאור אצלם דולק לפחות עד שתיים בלילה, אחרי שבשמונה בערב כל השכונה כבר בהאפלה גמורה.

הנסיך וארבעת הנסיכות עברו אחל'ה בית ספר של החיים, והתמודדו עם כל המשתמע בגבורה, ובחכמה, ובהתנסות בלתי פוסקת שממש עוררה את הערצתי אליהם. (וְאֵלַי כמובן, בכל זאת, פס ייצור שלי...)

וכמו בכל מערכת יחסים חיובית המושתת על הדדיות והיזון חוזר, לא רק שהפנמנו את גינוני החברה ונהגנו כלפי כל בנימוס, באיפוק, תוך שמירה על קודי התנהגות ברורים, גם משלנו הבאנו.

אפילו ערכנו לילדי הגן של נסיכה מספר שלוש קבלת שבת, למען ילמדו הגויים קצת תורה ויהדות (החלה הייתה להם מאד טעימה והם כולם יודעים להגיד 'שבת שלום'), כזו אני  - כולי שגרירה של רצון טוב.

חווינו גיבוש משפחתי אדיר. שעות של ביחד, כולל מריבות, צעקות ועצבים, וגם המון צחוק עד דמעות וכאבי בטן, והווי ייחודי ואותנטי לסיטואציה הכול - כך שונה בה כולנו מצויים.

לפני שבועיים נחגג 'יום המשפחה' ואני אפילו לא ידעתי עד שעודכנתי על - ידי שגרירתי האהובה בארץ (שגם דאגה לתפקד  בשמי - ביוזמתה לגמרי, כבת אוהבת לאמא שלי).

לנו הייתה 'חצי שנת משפחה', כולל איזה חודש וחצי זמן מעולה, מלא סבא וסבתא (בשבילם), מלא אבא ואמא (בשבילי).

בזבזנו והתפנקנו בהנאה כאילו אין מחר (טוב קצת נסחפתי, אבל עדיין הייתה הפרזה), ובילינו, והשתדלנו להשתמש במרבית שירותי ההסעדה המקומית, על כל טעמיה ואופניה (הילדים מתים על הדרייב ט'רו, אז ויתרנו להם לפעמים). 

טיילנו שעות וימים רוויי קילומטראז', דילגנו בין שמש לשלג לגשם, עשינו פיקניקים באפס מעלות, שמענו מלא מוסיקה, עשינו מרתון סרטים, קראנו מלא ספרים, גם אני, גם הילדים (ל'אחראי' אני מקריאה אחרת אין סיכוי...), וכתבתי כמה שבא לי, על מה שבא לי.

גם לטיפוח הזוגיות התפנינו, והשתדלנו לשמור על קשר רציף עם כל יקירנו מרחוק, שהביעו ללא הרף את געגועיהם והעניקו תמיכה ואהבה לרוב.

וכל אלה ועוד מחזירים אותנו הביתה שלמים לגמרי.

נכון שעוד חודש חודשיים וקצת שמש מקומית של מאי יוני, לא היו יכולים להזיק כלל וכלל, אבל 'גרידיות' אינה חלק מספל הקפה שלנו, ולכן נשאר לנו רק להודות לכל מערכת הגורמים והנסיבות שהביאונו עד הלום, ולחיים שבדיוק החליטו לפנק לפנק לפנק, עד שלנו נותר רק לשאול - 'למה מגיע לנו כל הטוב הזה?'....