אולי כבר חודש וחצי שדְממה.
כשיש לי רעש בחיים יש מחלקות שאני באופן אוטומטי מעבירה לניוטרל.
מסתבר.
ואני כבר כל כך מכירה את זה, שתוך שניות אני מזהה את מצב הצבירה החדש שלי, ותכף ומיד מודיעה לעצמי במהדורת החדשות היומית שלי, על הבצורת העתידה לבוא. שאני אהיה מוכנה.
הייתה דממה ונתתי לה את השקט שלה, לדממה.
דממת קריאה.
דממת כתיבה.
שזה בספירה מהירה יוצא שתי דממות בלבד, אבל שתיים בעלות חתיכת משקל.
כשהקריאה והכתיבה בוחרות לדומם מנועים, אני מתחילה לחיות על השומנים.
השומנים המנטאליים אותם צברתי בהנאה, בזכות מולטי - דייטים מוצלחים עם רבי מכר, כשלקינוח נתתי לאצבעות ללכת במקומי (על המקלדת, נא להרגיע).
שעות שתידלקו אותי והפיחו בי מרץ ושמחה והתרוממויות נפש מעת לעת, וכל כך הרבה דלק היה, שיכולתי לשים קצת בצד, לימים קשים. בכל זאת, מדברים על מיתון.
וככה עם תחילת ההתארגנות להתנתקות קורעת הלב מפורטלנד אשר בניכר (אני הייתי נגד, לבשתי כתום, כלום לא עזר) - כשערימות הפריטים במגילת ה'מה עוד יש לעשות' לפני חזרתנו הדרמטית לארץ, נערמו תילי תילים - בדיוק אז פרשתי.
ירדתי למחתרת.
(במחתרת מאד פעילים, אי לכך קוראים רק עיתוני סוף שבוע ו'לאישה', וכמו מקודם שומעים הרבה מוסיקה. לקראת סיום מתחילים שוב לפתור תשחצים).
סגרתי את המייל, כיביתי מחשבים, ארזתי ספרים, מחברות, סימניות, מרקרים ועטים, הכנסתי לְפָּארקינג את שעטת האותיות ונשאבתי לתפקוד מטורף ובלתי מתפשר. לא הייתה ברירה.
ועם כל העומס - והיה עומס - כל הזמן שמתי אליה לב, לדממה. למרות שהרבה יותר פשוט לשים לב לרעש, מהשקט צריך רק ליהנות (ולנצלו באופן מיידי לבליעת איזה ספר משובח).
אבל זה שקט אחר.
ידעתי שהיא שם דוממת לה וממתינה, והנחתי לה.
לא רודפת אחרי מדרכות*.
ידעתי שכמו שהיא באה ככה היא גם הולכת.
ואני מרגישה כשהיא מתחילה לארוז ומזמינה כרטיס, אבל גם אז אני מחכה בסבלנות. לא ישר פותחת לה את הדלת ורומזת לה בפיהוק חושף סתימות שילל'ה כבר מאוחר ושהיא כבר נראית נורא עייפה. מה פתאום. היא נתנה לי זמן? אפשרה לי לתפקד? למרות שבטח לא היה לה קל היא החזיקה חזק? אז אני יכולה גם כן קצת לשמור על איפוק.
ואני נותנת יד בהכנות לקראת עזיבתה, עוזרת לה עם המזוודות, נפרדת ממנה יפה ובסבלנות, ולוקחת אויר. כשאני מתחילה לפתור תשחצים אני מבינה שהיא כבר במרחק קילומטר או שניים ושאפשר לשחרר ניצרה.
ומתחילה לחוש בניצני הלבלוב והפריחה המחודשת, מתמלאת אביביות, פוזלת אל עבר ערימת הספרים הממתינה לי ליד המיטה, אבל קודם פותחת קובץ חדש.
וכל המשפטים הכתובים שרצו לי בראש משך כל תקופת הנכות הפונטית, כולם מנוסחים להפליא וקלועי פאנצ' ליינס בדייקנות מירבית, כל אלה התאדו נמוגו והתפוגגו, ושוב מוצאת את עצמי כותבת על הכתוב ועל הלא כתוב ועל מה שבינהם, כשכל מה שרציתי היה לכתוב כמה מילים על איך זה מרגיש טו בי באק הומ.
אולי בפעם הבאה.
וגם אם לא, מה שיוצא אני מרוצה.
* “Should I give up or should I just keep chasing pavements
even if it leads no where, or would it be a waste…”
(Adele)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
