Twenty Four Seven

מה לכתוב? מאיפה להתחיל?

איך מתחילים בכלל לפרק למילים כתובות שבע וחצי שנים של מחשבות? של געגועים? של שינויים? של זיכרונות? של דמעות? של כאב? של שמחה?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה.

אם היית נכנס עכשיו לקפה בטח היית בשוק. ובטח גם לא.

כי גם אם אתה לא מכיר מפה, אתה בטח מכיר משם, וקיומך אינו חדל, והיעדרותך הופכת את נוכחותך חזקה אף יותר.

איתך איבדתי אותך, איתך נחתתי לתחתיות, איתך למדתי להתגבר, איתך חזרתי לחיים, ובלי משים, מתוך הכאב הנורא, הפכת למקור של כח.

פרצת את הדרך אל עצמי, הולכת אותי למחוזות חדשים, חלקם אפלים, חלקם עמומים, ועם הזמן שפכנו יחד טיפות אור זהירות בחשיכה, ופילסנו דרך, פנימה, והחוצה, ולמעלה, ולמטה, ועברנו סיור מודרך בנבכי הנשמה המצפון והזיכרון, והצלחנו לסלול לנו נתיב, ולזהות תמרורים, ולהימנע מבורות, ולפעמים גם לא.

וכל זה לא היה קורה אם הייתי באמת לבד. מבלי הליווי הצמוד שלך. ללא התחושה - גם אם לא הייתה ממש מודעת - שאתה לא עוזב אותי לרגע.

היום גיליתי שפרפרים לבנים מזכירים לי אותך. והבנתי שאולי בדמותם אתה מעופף סביבי, ואלי, ויוצר הילות של הגנה, ומעגלי אנרגיה, שמאפשרים לי להמשיך.

והבנתי גם שכל פרפר לבן הוא סוג של דרישת שלום, או של חיבוק, או הושטת יד לעזרה, או סימן, שאתה כאן.

וכל שנותר לי לאחל לעצמי, מתמצה בברכות של פרפרים לבנים, שימשיכו להקיף ולעטוף ולרחף ולרפרף ולהחזיק אותי חזק, שלא אפול, ולעזור לי לצמוח, ולשמוח, ולאהוב, וגם להתגעגע, ולהיזכר, בחיוך הלוואי.

נשיקות לך פרפר לבן פרטי ואישי שלי.

(יולי 2008)