Twenty Four Seven

הרימון שחרר נצרה ותוך שלוש שניות שמעו כולם את הפיצוץ.

כולם הרגישו את חוּמה של האש המתלקחת.

את התדהמה.

כולם נחנקו מהעשן.

תוך כדי הרעש וההמולה שיצר הפיצוץ, כולם גילו לכולם איפה נפצעו.

כולם היו בשוק שאף אחד לא יצא ללא פגע.

כולם היו נסערים עד מאד.

ועם שוך הסערה הרגשות גאו, הזיכרונות המרירים עלו וצפו, ההקשרים והחיבורים נעשו, ואי אפשר היה לעצור.

הייתה זו חבורה פצועה עד זוב דם, שמשך שנים לא היה לחבריה שום מושג, עד כמה הם שותפים לתחושות, שכל אחד ואחת מהם ניסה להסתיר, דווקא מתוך מקום של אהבה.

אמנם מתוך בחירתם האישית - ואולי השגויה, אבל הכל עניין של חינוך להתנהגות נאותה - בַּטאקט, בחברות, ובטהרת הקשר.

מפאת כבוד המקום ומפאת המעמד המקודש, שמר כל אחד את רגשותיו הספציפיים לעצמו.

השתדל להצניען ככול האפשר ואף להתגבר עליהן ולהתעלות מעליהן, ובלבד שלא יתלכלך המקום הנקי והכל כך פרטי הזה.

עד שבא הפיצוץ הבלתי נמנע.

וחנק.

ועורר בחילה.

והעיק.

ושחרר.

והקל.

וקרב.