Twenty Four Seven

מפעים.

אין לי מילה אחרת.

מעבר לכך ש'תמיד פלורה' של יובל אלבשן הוא ספר מקסים, מרגש, כובש, כואב, מלא חוכמת חיים, עממי ואינטליגנטי בו זמנית וכתוב בצורה נפלאה, מעבר לכל אלה - לקראת סופו הוא מפתיע בטקסט אדיר.

אם יכולתי לחלום על דרך בה אוכל להביא אל הכתב את חוויית הקריאה, ככה בדיוק הייתי רוצה שיצא לי. בול.

לא אכביר במילים משלי, אלה שכבר נכתבו על ידי מישהו אחר (איך לא אני, איך...), עושות את עבודתן נאמנה. מביאה לכם אותן עד הלום, שירות עד הבית, מקווה שתיהנו ותתענגו לפחות כמוני.

כמעט סיפור עשירי / מתוך 'תמיד פלורה'

רגע בספר

"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו. אין זה בהכרח רגע השיא של העלילה, הוא גם אינו חייב להיות הרגע המרגש ביותר. לא פעם זהו דווקא רגע אגבי, צדדי, שאפשר שקורא אחר אולי לא יתעכב עליו או שעורך אחר היה מנפה מהגרסה הסופית, אולם אין לכך כל חשיבות, שהרי בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח.

עם חלוף השנים ייתכן שהקורא ישכח מאיזה סיפור הגיע אליו אותו רגע, באיזו עלייה הוא עלה לנשמתו ומי כתב אותו. במרוצת הזמן אפשר שישתכחו שמות הגיבורים שכיכבו בו ומילותיהם המדויקות, אבל מהות הרגע וליבתו לא ייפגמו. גם אחרי חיים שלמים יזכור אותו הקורא וישוב אליו כל אימת שיזדקק להפוגה מכתיבת ספר חיי שלו עצמו. זו הדרך שבה ממלאת הספרות את ייעודה הנשגב ביותר - כשהיא הופכת למראה שבזכות ההשתקפות שבה, מצליח הקורא ליצור דו-שיח עם חייו שלו ולגעת בעצמו.

לכל קורא יש את הרגע שלו בספר ולא פעם זהו הרגע הכי פרטי של אותו קורא. הוא יכול להתרחש בכל מקום ובכל ספר ובכל שעה. זו יכולה להיות ספרות קלילה, זו יכולה להיות ספרות יפה וזה יכול להיות סיפור קצרצר שקראת בעיתון במקרה בנסיעה. בלתי אפשרי לפצח את הקוד, שהוא שילוב מתוחכם של נשמה ומילים וכפתורים שנלחצו ונחלצו ונגעו בך.

הרגע בספר שייך לקוראו, לא לכותבו. לפעמים הכתוב הוא רק סיבה לתחייתו של זיכרון חבוי. לעיתים הקשר מורכב אף יותר. זה היופי בחוויית הקריאה. היא עצמאית ונפרדת לגמרי מחוויית הכתיבה. תפקיד הסופר תם כשהטקסט יוצא ממכבש הדפוס והוא מתקרר לאיטו. עכשיו הכול מוטל עלינו, הקוראים – מלאכת הפרשנות, ההעצמה והתחייה. לספר יהיו חיים משלו רק אם נפיח רוח חיים לתוכו. הוא יכול לשכב מת שנים ארוכות על המדף וביום אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, לקום לתחייה.

אם בחייו המחודשים יימצא אותו רגע, הספר כבר לא ימות עוד.

רגע בספר הוא נקודת מפגש בין עברו של הספר המונח על מדף ובין עתידו של הזוכה לקרוא בו. זהו רגע הלידה של המשך החיים. כשאנחנו דנים ברגעים כאלה צריך להבין שאין ואסור שתהייה כל יומרה שיפוטית בקביעותינו. אין לקבוע שאלה הטקסטים החשובים ביותר, מתוך הספרים הטובים ביותר, של הסופרים המשובחים ביותר וכיוצא באלה.

רגע בספר אינו מסכם את תמצית הספר, אינו מתיימר לתאר אותו ואינו מנסה להעמידו בהקשר מסוים. ממש לא. ואפילו להפך. רגע בספר הוא פשוט כמו שהוא נשמע.

לכל קורא יש רגעים כאלה שליקט מספרים שקרא ומסיפורים ששמע. עם הזמן מצטברים הרגעים לכדי שעות, ימים, שנים ובסופו של דבר, הלקט הסופי מתקבץ לחיים שלמים. חיים של קורא.

רגע בספר, שנים של קריאה, חיים שלמים.

חיי שלי."

כזה היה הרגע שלי עם הספר הזה, עם הטקסט הזה שמדבר על רגע כזה.

וחוץ מזה בספר הזה יש עוד הרבה רגעים.

המרקר שלי עבד שעות נוספות...

מאחלת לכולכם רגעים רבים שכאלה.

ועכשיו תסלחו לי, אני רצה לסיים את הספר, שמרוב שהרגע הזה הרס אותי, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.

ואולי גם קצת רציתי לדחות את הקץ.

לילה טוב.