תגידו זו רק אני (ו'האחראי') או שגם אתם הזדעזעתם ממראה רבבות הצובאים על פתחי עזריאלי, שורפים את מיטב (?) זמנם, מכתתים רגליהם, נדחפים - נמעכים - נדחסים - רומסים, וכל זאת כדי לזכות בכניסה המיוחלת לבית המקדש החדש שנפתח ברוב הדר רק אתמול?
זו רק אני (ו'האחראי') שבשבוע שעבר נדהמנו למראה אותן תמונות בדיוק אבל בעיר אחרת, נגיד 'ראשון'? (חבורת מפגרים, היה זה היום האולטימטיבי לנסוע דווקא לנתניה, אם כבר).
התגובות שבדרך כלל גורמות לי תכניות טבע על שרצים ושאר מיני זוחלים דוחים - שבאים לי בתקריב ישר לפנים, באו לי אתמול באמצע מהדורת החדשות, וכללו טון עצבני בקצב עולה ואוצר מילים מגוון ועשיר שהסתכם ב-"איכס, איכס, איכס, אייייייייכס!!!"
והתחשק לי לרדת לחנייה, להתניע ולשעוט בדיוק כמוהם אל היכל התהילה, ולהעניק להם כמה עיטורי כבוד, כי מה שמגיע מגיע.
חוץ מעיטור הנחישות והגבורה הייתי מדביקה להם בצ'פחה לחזה עוד כמה עיטורים.
עיטור הבערות. הריקנות. הדלות נפשית. השטחיות הרדודה (או הרדידות השטחית, לבחירתכם).
ועוד אחד גדול ומפואר במיוחד, עיטור הבושה.
על שביישו את עצמם, ועל הדרך - גם אותי.
האם זו המורשת המפוארת שיש לנו להנחיל לדורות הבאים?
אלה שהוריהם סחבו אותם איתם לתורים המשתרכים כדי לתת דוגמא ולהמחיש להם איך רצון ומוטיבציה יובילו אותם אל המטרה הנכספת? להגשמת החלום?
הדור הצעיר, דור ההמשך, שהוריהם באו בבוקר וחזרו עימם לביקור נוסף אחר הצהריים, למען ישכילו ה'קטינות', ילמדו מה באמת חשוב בחיים?
ולמה בכלל ללכת לבית ספר או לעבודה או לבסיס ביום חג שכזה?
לא צריך!
בקלות יכולנו להבחין בקרב הערב הרב של עם ישראל בשיא זוהרו, גם בתלמידות בית ספר ובחיילות במדים.
מה יותר דחוף? להשתעמם בשיעור ספרות? לענות לטלפון של המפקד שלך ולבצע כמה מטלות? עזבו אותכם באמא'שלי.
מה זה בדיוק הדבר הזה שגורם להמון העם להסתער בנחישות קרבית שאין כמוה, כדי לחזור הביתה עם שקית נייר. או ניילון. (תלוי בעיר ובאותיות הלוגו הלועזיות המוטבעות על שלט הכניסה).
מאיפה הסיפוק הזה מכמה פריטים שהצליחו לשים עליהם יד תחת אש צולבת, להגן בעוז על הטריטוריה הנבחרת, או סתם זו שאף אחד עוד לא הספיק לזחול אליה (מדף החולצות הפרחוניות למשל, רק 299 שקל ליחידה).
איך קוראים לתולעת הזו שזוחלת במעבה מוחם הריק מתוכן, נוגסת, מרעילה ומעוותת את מה שעוד נותר ממנו?
פנטזיית הקפיצה הקטנה לחו"ל? (צאו ולימדו, שם אין פצועים באירועים שכאלה).
תרבות הצריכה התחרותית עד מיאוס? כי תודו שעדיף שהבגד הזה (אפילו אם הוא יקר בטירוף וגם לא ממש לטעמי) יהייה שלי, ולא של אף אחד אחר, ושכולם יתפוצצו!
ועוד אומרים לנו שאיבדנו את רוח הקרב, שאם יתקפו אותנו, כוחנו כבר לא יעמוד לנו כמו פעם...
תאמינו לי, לקראת מתקפת הצוררים הבאה שלחו צווים לצבא מכורי השופינג והפתיחות החגיגיות.
לחיילות הרגלים הים והיבשה של צה"ל גייסו את כל האידיוטים שעמדו בתור, וערכו להם ימי אימונים בקניון הקרוב (והמדים, שיהיו מותגים בבקשה!), כי פייטריות שכזאת כבר לא מוצאים בכל מקום, וחוץ מזה עושה רושם שבמילא אין להם שום דבר בעל ערך לעשות עם הזמן שלהם.
וזה לא שאני לא מהגורסות, כי יום שופינג שווה טיפול פסיכולוגי, ממש לא. אבל רבאק, יש גבול.
מישהו מהם קרא למשל בכלכליסט ש-H&M ישראל תהיה יקרה ב-25% מזו שבאנגליה, או שאיקאה ישראל מתומחרת בשלושים אחוז ומעלה משאר העולם? (בדקתי ונוכחתי במו עיני).
עושים מאיתנו צחוק, מכניסים לנו את היד עמוק לארנק, ואנחנו עוד עומדים בשביל זה בתור.
עדת מטומטמים. עם סגולה.
שום דבר, שום דבר לא יעמיד אותי בתור נבוב שכזה, גם לא אם יחלקו בחינם.
מה שכן, אם היו מבטיחים לי שבסוף התור ממתין לי הגואל שיביא שלום עולמי, שיכחיד אכזריות, שימזוג לנו שיקוי פלאים המבטיח ערכים, נימוס ותרבות, או סתם ימגר את כאבי הגב שלי לכל החיים, בשביל זה הייתי מוכנה גם שבוע בשק שינה ברחוב, בעצם, שמה בטח אף אחד לא היה עומד בתור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
