הייתי ירושלמית בת ארבע עשרה, הוא קיבוצניק בן שלושים ושש, והתאהבתי.
ראיתי אותו בחתונה, ותוך דקה ורבע נפלתי ברשת. אז עוד לא הבנתי שהנה עכשיו אני בדיוק מתחילה להבין, כמה אהבה זה כואב.
שום דבר לא שינה את העובדה שהייתי כל כולי שלו.
לא הידיעה שאין לו מושג קלוש מי אני, או איך הלב שלי נמעך. לא ההכרה שאני אחת מאלף. לא ההבנה שאני ממש חסרת כל קשר למציאות. הייתי מאוהבת ומוכנה לתפוס איתו ראש על הבאר, להתמסר בכל רגע נתון, רק שיבוא כזה רגע.
הוא כבש אותי עם כמויות של רגש, כשרון, כריזמה וסקס אפיל.
הוא הרס אותי.
ורדפתי אחריו לכל מקום. צפון, דרום, מזרח ומערב. ידעתי שיש לי סיכוי לראות אותו (במיטבו, תמיד במיטבו), ושם הייתי. ככה ארבע שנים של תיכון, ועוד שתיים וחצי של צבא.
מתוגברת בחבר'ה, גיטרות (חייב גיטרות), שרוו'אלים ושאר מיני סמרטוטים וכמה קופסאות סיגריות. בטרמפים, בשקי שינה, עם כסף, בלי כסף, מה זה בכלל משנה איך, העיקר להגיע.
כולם אהבו אותו, אי אפשר היה שלא, אצלי זה קצת גבל בשריטה שהלמה את הגיל.
טיפסנו בשבילו על גדרות, התחמקנו מציפורני החוק, שיכללנו שיטות כמו שרק חבורת תפרנים מכורים יכולה, מדי פעם גם רכשנו כרטיסים כמו ילדים טובים (תלוי אם היינו בדיוק עם כסף או בלי כסף), ילדים של החיים.
לא פספסתי אף הופעה, זינקתי על במות - הצלחתי לגעת לרגע אל החלום - ונהדפתי משם על ידי מאבטחים קשוחים מסורגי שרירים והדוקי חולצות, צעקתי שרתי ועניתי עם שאר המשוגעים לדבר, הכרתי את כל הטקסים, את כל הביצועים, ידעתי את כל המילים. אפילו עשיתי עבודת חקר לצורך איתור צלם העיתונות, שהצלחתי להידחף לו לפריימ בדיוק כשהוא הקליק את הקלוז אפ הבא לעיתון (בטח הצלחתי, מה לא ברור)...
הייתי גרופי של האיש עם הקול הצרוד והגיטרה האדומה שריגש לי את הטיפש עשרה.
הספרינגסטין המקומי.
אחר כך בא המיתון, כן, היו לנו תחנות בזמן. בשנות השמונים פרחנו, בעשור העוקב, קצת התרחקנו. ככה וככה.
נרגעתי. אולי קצת התבגרתי. פתאום האש כבתה. כבר לא קפץ לי הלב כמו אז, בחתונה הלבנה.
בעשור השלישי של הרומן האמיתי, אני משיבה לו חסד נעורים.
עם השנים השירים מקבלים רבדים נוספים, מוסיפים עוד חותמת איכותית לעומק ולכשרון.
כשהלכנו לפני כמה שנים לראות את 'יציאה' - גיטרה וקלידים ומי צריך יותר - הוא לקח אותי שוב לטיול ביפו, הוא שוב לא ידע איך לומר לי, הוא שוב הזמין אותי רק לרקוד, הוא שוב היה בתוך עצמו.
קסם בלתי מתפוגג.
ואהבה, אפשר לבחון במבט קצת יותר אובייקטיבי, רק כשזוכים לקצת פרספקטיבה.
ראיתי אותו אתמול בערב, מארח את 'היהודים'. אין דברים כאלה.
שילוב קטלני, התאמה מושלמת, אליפות.
עדיין מכתירה אותו למרות שיכולתי לזהות את סימני הגיל.
המילים (איזה מילים...) כבר לא שוטפות באותו הקצב, כאילו קצת 'דיליי', שאחת שטחנה שעות של פלייליסט אישי - בהן הוא שר כאילו רק בשבילה - יכולה לזהות.
אבל הקול...
הקמטים.
אבל העיניים...
"תראה אותו, הבנאדם תכף בן שבעים ועדיין סקסי בטירוף!" אני אומרת בעיניים בורקות לאחראי שמחייך אלי ומבין, ששבתי לרגע להיות בת שש עשרה. חזרתי אל אהבת נעורי.
ואני בהחלט יכולה לטפוח לעצמי על השכם, לפחות בגלגול הזה. כבר מגיל צעיר ידעתי לזהות משהוא טוב (מה טוב, משובח!), שנשאר, ומשתדרג, שצולח את מבחן הזמן, את שכבות הגיל, ואת הלב שלי.
שאפו שלום, הצלחת לעשות לי דז'ה וו, כמה זה טוב ששוב באת הביתה, מקווה שלעולם לא, תעזוב אותי עוד...
שלך,
הבת של הגנן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5