יא אלל'ה לא להאמין אבל זה באמת קורה. שוב.
בדיוק לפני שנתיים הייתי באותה סיטואציה, והיום, היא חוזרת הגברת, עם שינוי באדרת.
שנתיים בדיוק עברו מאז הקיץ ההוא שלא ידענו אם בסוף נזכה לעלות לאוויר. ועלינו. ואיך שהיה שווה.
למרות שמפעולותיי בחודש האחרון, ניתן היה להסיק על היערכות כלשהיא (כי אני - רק יודעת נוסעים, מתחילה לקנן, ועכשיו ארונות הבגדים בבית מסודרים להפליא וכן, יש במה להתקנא), אבל רק ביומיים האחרונים העניין קיבל צורה של ממש והתגבש לי בראש לכדי משהוא אמיתי שאכן קורה, וסוף סוף אני מתחילה להבין.
נוסעים!
ויש לזה ריח של חדש באנגלית. של בית, של גנים, בתי ספר, קניות בסופר, כבישים, שופינג, טיולים, בילויים, אנשים.
יש לזה ריח של חוויה.
וכל הזמן אני שבה ומזכירה לעצמי שאת כל החששות (המטופשים בדיעבד) מהנסיעה הקודמת אין צורך לשחזר, שהרי יכולתי לנפנף אותם במחי יד מראש כבר אז.
שהילדים שלי אלופים ושיחקו אותה והסתגלו ונהנו, ושיכולתי לחסוך לעצמי הרבה שעות חרדה ולהרוויח הרבה שעות שינה אם רק הייתי יודעת את זה מראש.
אז עכשיו אני יודעת.
ומחליטה להאמין בהם ובעצמינו ולוותר לעצמי על תענוג הפחדים, וזה די עובד.
ומתחייך לי הלב מכל אלה שתגובותיהם לגבי הנסיעה נזעמות ומתנגדות בתוקף עז (החל מ'אוי לאאאא!!!' ועד קללות וגידופים), ושאינם מוכנים לשחרר אותי שוב לחצי שנה. יוצא שזה הפרגון הכי גדול...
זה קורה ממש תכף וכרגיל אין מנוס ואין זמן.
טונות של ביורוקרטיה, טפסים, מיילים מנומסים באמריקאית (שזה אנגלית עם תוספות), החלטות, התלבטויות התרגשות וציפייה.
ומתחילים להפרד.
וטפו טפו שרק ילך הפעם יותר בקלות עם כל העניינים הטכניים ולא הכל בשעה שאחרי הדקה התשעים.
ושניסע ונחזור בשלום.
ושיהיה טוב לפחות כמו בפעם שעברה.
ואם יותר לא נתווכח, מבטיחים.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5