כבר אני מבינה איך יראה יום המחר שלי, בעצם, יום ההיום שלי.
אחר הצהריים ייפול לי הראש וימחק לי הדיסק וכולם פה יהיו בשיא הערנות, מה שלא ממש ישאיר לי מקום לנחיתה.
גם ככה אני חיית לילה אבל עכשיו הכל הפוך לגמרי, עכשיו אני מתעוררת בשעות בהן אני בדרך כלל הולכת לישון.
מושג הזמן אבד לי איפה שהוא בין ניו-יורק לאריזונה וכל הזמן אני שואלת את כולם מה השעה ומנסה ללא הצלחה למקם את עצמי על המחוגים.
ששת השעונים הביולוגים האחרים מתחילים להתכייל ורק אני ערה כבר שעות.
אתמול הצטרפה אלי לחגיגה נסיכה מספר חמש והעברנו לילה מלא פעילות, והיום האחראי אירח לי חברה לכמה שעות אבל הנה גם הוא כבר פרש והצליח לצלול.
עם זאת, אין מקום לתלונות. המסע בן שלושים השעות בקירוב עבר בהצלחה.
חוץ מעיכוב של שעה בנתב"ג ומשני פלאפונים שתרמנו לדיילות אל-על או לבודקים הביטחוניים ב- JFK, הכל עבר מעבר למצופה. כל המזוודות - שבע עשרה במספר (וזה אחרי שהצטמצמתי בטירוף) - הגיעו איתנו ליעד הסופי, הילדים התנהגו למופת לכל אורך הדרך ואף קיבלו על כך מחמאות מממריאים שכנים, המטוסים לא רעדו לי כל-כך בדרך, מחלקת ההגירה אמנם עשתה פרצוף קשוח (אלופי הפוזות אלה) אבל הכניסה אותנו בשעריה, הגענו לקונקשן בזמן למרות העיכוב בנתב"ג, והכי חשוב, נחתנו בשלום באריזונה, ארץ הקקטוסים.
את הדרך משדה התעופה למלון (עד שיתפנה משכננו החדש אנחנו בנופש מקדים), עשינו בשיירה - הנסיכים ואני בלימוזינה לבנה מבהיקה וארררררררררוכה (הילדים הרגישו בסרט, השקנו כוסות מים צוננים בסטייל, השתרענו על המושבים המפנקים והצטלמנו מבסוטים מהחיים), והאחראי ליווה את משמר הכבוד מאחורינו, כי עם כל הכבודה, בקושי בשבילו היה מקום ברכב.
הנוף פה קסום. אמריקה מסתבר, יודעת גם להפוך קילומטרים של חולות לנווה מדבר פורח ומרהיב ביופיו.
שלא כמו בפורטלנד קפואת מזג האוויר והתושבים, ארבעים וחמש מעלות בצל כנראה עושות את שלהן - פניקס מזמנת חיוכים ואדיבות מכל עבר וחם אנושי זה תמיד נעים.
יש פה משהוא מרגיע, מין שלווה מרחבית אינסופית.
כבר הספקנו לתור את הסביבה, לסייר בשכונה החדשה העתידית שלנו, לבלוש ולהציץ על הבית החדש מבחוץ, לבקר בגן ובכיתה ב', ואף לשוב עמוסי שקיות ממסע בכורה בבסט ביי, בטארגט ובדומיהם.
את אחר הצהריים בילינו בבריכה וכמובן שכולם טענו שהמים רותחים מרוב שחם ורק לי היה קר...
זהו פחות או יותר דו"ח מצב נכון לרגעים אלה. ניתן לסכם ולומר ששוב צלחנו את החודש המתיש של לפני, את הלחץ של כולם ואת רגעי 'על הקצה' המתבקשים, את הדרך הטראנס אטלנטית הבלתי נגמרת, אפילו אלה שנהיו לי חולים לפני הטיסה מבריאים ומתחזקים טפו טפו טפו, וגם אם איפה שהוא במהלך האריזות שאלתי את עצמי ברגע של שביזות בשביל מה הייתי צריכה את כל זה שוב, ברור לי לגמרי שהייתי צריכה, וללא ספק יש למה לצפות.
והנה בתיאום מושלם עם דברי הסיום החגיגיים מסתמנים ניצני השכמה סביבי, כמה נחמד שאני ערנית מוכנה ומזומנה.
שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5