Twenty Four Seven

ההתחלה הייתה קשה.

הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.

ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות המונעות על ידי רגשות אהבה / שנאה / נקם כה קיצוניים (ובאותנטיות לרוח התקופה), כבולות זו לזו לעולם.

ההקבלות בין הסיפורים באות לידי ביטוי ועם זאת לכל התרחשות האופי הפרטי שלה.

מעגלים נפתחים ונסגרים באופן מופתי ומפתיע ואין רגע דל.

ככל שנתגלו לי יותר פרטים, כך חשתי יותר צורך לחזור להתחלה ולקרוא אותה מחדש.

כשסיימתי  את הפרק השלושים הצלחתי (בקושי רב) לעצור את סחף הקריאה, לקחתי ברייק ושבתי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים שוב. עשיתי לי סדר ודילגתי בחזרה לפרק שלושים ואחת.

(בסוף המהדורה שקראתי ישנו ניתוח של היצירה שנכתב בידי ג'ויס קרול אוטס, ובשלב מסוים היא מציינת כי זהו בדיוק התהליך העובר על מרבית הקוראים בספר).

אעיז ואומר כי למרות האפליה הברורה לחלוטין בין המגדרים ומעמדן הנחות בבהירות של הנשים בסיפור, חשתי בהנץ פמיניזם ובתעוזתן של הדמויות הנשיות, עד שלעיתים חרדתי לגורלן כשעברו את הגבול יתר על המידה.

הספר מעורר באופן מדהים קשת כה רחבה של רגשות כלפי הדמויות השונות בסיפור, ועברתי בין אמפתיה לשנאה תהומית כלפיהן לא פעם.

אמילי ברונטה כנראה בטוב ליבה, בכישרונה העצום ובחוכמתה הרבה, בחרה לסיים את הסיפור המטלטל באופן המאפשר לנשום מעט לרווחה, ומבחינתי העניין ראוי להוקרה.

ההתחלה הייתה קשה ובכל זאת כנראה שמצאתי בספר הזה מספיק סיבות טובות להתגבר על הקושי ולקבל תמורה מלאה שגרמה לי להמשיך בנשימה עצורה עד הסוף.
חבל שנגמר...:(

חוויית הקריאה הייתה נפלאה, מומלץ וכדאי.