Twenty Four Seven

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.