Twenty Four Seven

התיישבתי לי בבית שלי החמים והנעים, על הספה שלי הנוחה, הרמתי רגליים על השולחן והתרכזתי.

התפללתי בשבילו.

התפללתי בשבילו  שיש לו מזרן נח לשים עליו ראש,  שיש לו שמיכה נעימה להתכסות בה, שיש לו קצת אור שמש להתחמם בה.

התפללתי בשבילו שיש לו סוהר אחד רחמן,  אחד כזה שאף אחד לא יודע עליו וגם לעולם לא ידע, שחומל עליו ומביא לו בסתר המבורגר וצ'יפס (גם מנה שווארמה זה טוב...) ובקבוק מים צלולים. שמעביר לו מסרים מהבית. שמספר לו איך וכמה זוכרים ומזכירים אותו. איך מתפללים לשלומו.

ביקשתי שיתחזק, שתואר דרכו, שתבוא גאולתו.

ביקשתי שידי המרצחים שישוחררו לצורך יציאתו לחופשי לא יגואלו עוד בדם.

עצרתי והתפללתי בכל ליבי, וכמוני בוודאי עוד אלפים. סביר להניח שלתפילה המונית שכזו בחמש דקות של חסד, יש איזו עוצמה שתניע את העולם באופן קצת יותר חיובי. חייבת להיות.

ביקשתי שהתפילה הכנה והכה עמוקה שנושא עם שלם לשלומו, תמלא אותו באהבה, בכוח ובאמונה.

מי ייתן וישוב לביתו, להוריו, לאחיו, למשפחתו ולחבריו במהירה, בריא ושלם.

אמן.