אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי - אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.
לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.
ואני דווקא בעד חגיגות.
כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.
וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.
חיינו ראויים לשמחות זה ברור.
מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.
כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.
ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.
מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).
לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.
אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.
לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.
אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.
אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).
הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.
וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.
וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.
ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.
עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5