Twenty Four Seven

לשנים כרוניקה משל עצמן.

גם לאובדן.

ילד נולד, זוחל, מחייך. מתהלך, מדבר, לומד.

ילד גדל וצומח, עולה לתורה, עולה על מדים, עולה על מטוס, רואה עולם.

ילד חוזר הביתה, מתחיל לבנות עתיד.

הכל פתוח, הזדמנויות אינספור ממתינות לו, שמחות רבות לפניו.

ולילה אחד, בטרם טעם הצלחות, בטרם צרבו כישלונות, בטרם חווה עוד אהבה, בטרם רווה נחת מילדיו שטרם נולדו, לילה אחד הוא עוזב. 

עוזב בטרם עת.

ורסיסי חייו מתנפצים בפניהם של אוהביו, נטמעים בנפשם, בגופם, במבטם.

הכאב מעצב את דרכם.

ובשארית כוחם ימשיכו. את חייהם. את חייו.

ולכתוב לו עוד כמה מילים, זה מה שנשאר.

אז עוד כמה מילים לך, ועליך, ועלינו.

 19 פברואר, 2001

ועכשיו כשהלכת יבואו ימים לא קלים.

דמעות ישפכו כמים, הלב יקרע לגזרים,

מחנק ישתלט על הכול .

ועכשיו כשהלכת שאלות יִוַותְרו ללא מענה,

המצפון יאמר בעוז את דברו,

חבטות יכו הכרה.

ועכשיו כשהלכת געגועים יִכַּתבו ויכאיבו,

לפעמים יעלו גם חיוך,

החְמַצָה תעטוף את הכול.

ועכשיו כשהלכת הדרך תֹאבד במהירות,

תְאַבֶּד בהירות.

האופל ינחית את זרועו,

וחושך על פני תהום.

ועכשיו כשהלכת לפעמים יצוץ שוב האור,

ויזין את עצמו וְיִלְמַד להיות,

ויפיח כוחות ורצון.

ועכשיו כשהלכת יבואו חיים חדשים,

יְמַלאו, יִגְדשו ויוכיחו,

יביאו מנחת ביכורים של תקווה. 

ועכשיו כשהלכת יסופרו סיפורים לרוב,

הצלילים ילוו וימתיקו,

זיכרונות יְשַמְרו חיים שְנַדָמוּ.

ואש הנשמה הבוערת תמיד,  תשתדל לנצח.