הם תמיד היו שם. סביבי.
גבוהים, נמוכים, דקיקים, עבי כרס, דוברי שפות שונות, בצבעים שונים.
מטופחים ויפים או מוזנחים ובלויים, מקומיים או תיירים שעשו עלייה, הפכו לתושבי קבע והתמקמו להם ברחבי הארץ, כל אחד והסיפור שלו.
הייתי מוקפת בהם. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי אליהם בטירוף.
הם גרמו לי להתרגש, לדמוע, להתאהב, להתגעגע.
הם שברו לי את הלב, עודדו את רוחי, שימשו לי מפלט בימים קשים.
הם לקחו אותי איתם למחוזות קסומים שהסעירו את רוחי, הפיחו בי תקווה, העשירו את עולמי.
עם חלקם נפגשתי באופן חד פעמי, עם אחרים עשרות פעמים.
בבית או בכל מקום אחר, בילויים יומיים, ליליים, עד השעות הקטנות של הלילה, ועד שנסגרו לי העיניים.
הם הותירו בי זיכרונות, הרחיבו את אופקיי, הציגו בפני פרשנויות שונות, פרסו בפני את נבכי נפשם, גרמו לי להבין.
ובכל מפגש שכזה, כל אחד מהם, הפך גם להיות גם קצת שלי.
הם חלק בלתי נפרד ממני, כולם.
הטובים יותר - אלה שדיברתי בשבחם היללתי, פיארתי, קילסתי, ועודדתי אחרים (בעיקר אחרות...) להכירם, והטובים פחות - אלה שהכעיסו אותי, אלה שעזבתי באמצע, אלה שהזהרתי מפניהם, אלה שאכזבו.
והם מלווים אותי היום יותר מתמיד, בחיי הפרטיים, בחיי המקצועיים, בחיי בכלל.
הספרים לא שינו את חיי בנקודה זו או אחרת בלבד, הספרים עיצבו אותם.
וכל אחד ואחד מאלה איתם ביליתי שעה או ימים שלימים, הם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
