Twenty Four Seven

פעם זה היה יום כיף, האחד במאי.

בכלל קראנו לו 'האחד במאיה', (ותמיד הייתה איזו מאיה בסביבה שלא ממש חיבבה את החיבור), לבשנו כסות פועלית בדמות חולצה כחולה שזורה בסרט האדום, היו תמיד הסעות לתל אביב, צעדנו ברחובותיה מבסוטים, צחקנו, שרנו, אכלנו ארטיק, עישנו סיגריה, ועוד קיבלנו הסעה חזרה לירושלים.  יום כיף.

לא יודעת מה באשר לאחרים, אותי לא ממש עניין את מי אני מייצגת ולמען או נגד מי אני מפגינה נוכחות. רדוד? אולי. הייתי בת חמש עשרה, ושש עשרה ושבע עשרה, היו חבר'ה, היה יום פסטיבל, והיה ברור לכולם שכולם באים.

עכשיו אני נזכרת איך הזדעזעתי כשסיפרה לי פעם בחורה דתייה שעבדה איתי, שלעוללים הדוסים ארוכי הפאות, מחלקים סוכריות וממתקים בתמורה לתפילות ולמזמורים, ואיזה ילד לא אוהב ממתקים...

יש הבדל? לא בטוח, גם לי נתנו 'סוכריות' והפכתי לאחת מההמון. בטח קידמתי פוליטית מישהו, או משהו.

אז נכון שבמבחן התוצאה אמנם לא הפכתי לחברה בנאציונאל השני, ונכון שהפנקס האדום מאז ומתמיד עורר בי תגובות של שור זועם, ובכל זאת - קיבלתי בפרצוף מדינה עם הסתדרות שיכולה להוריד לה ת'שלטר לפי גחמותיה האישיות, קיבלתי ועדי עובדים שפלים ומושחתים (ויצא לי להכיר מקרוב, דוחה, נשבעת לכם), שהדבר האחרון שבאמת מטריד אותם הוא רווחת העובד או תנאיו. בעצם תלוי באילו עובדים מדובר. כי אם מכלילים גם אותם בקטגוריה, אז אוהו איך שהם דואגים לעובדים. בטח דואגים. לוחמי צדק למען טובות הנאה אישיות, משרות ומינויים. לעצמם.

סוציאליזם.

ובכל זאת, האחד במאיה, שאתעלם?

אם כך, לכבוד מאיה והיום החגיגי חרגתי ממנהגי וטיגנתי שניצלים!

אני!

עמדתי לטגן!

כל יושבי הבית מודעים לעובדה שאם לא האחראי (איזה מזל שמישהו בבית הזה אוהב את המטבח) - אף אחד לא יזכה פה למנה עתירת קלוריות שרויית שמן, ולא, לא  מטעמי הבריאות הידועים, רק מטעמי בריאות הנפש. שלי. לעמוד לטגן, נו באמת...

אז הנה, שמישהו יגיד לי שלא נהגתי בסולידריות, שלא התאחדתי עם פועלי כל העולם.

(בינינו, כל יום חדש הוא יום פועלים נוסף בחיי,  אבל היום לגמרי התעליתי על עצמי).

ועכשיו אני רוצה לשמוע את כולכם (וזה ממש מתאים לשניצלים...) -