מכירים את השיר הנודניק הזה שנדבק ולא עוזב?
וכשהוא בא ומשתקע, כל שאנחנו מנסים לעשות מתמקד בלנסות להעיף אותו בבעיטה מהמח כי אחרי איזה עשרה סיבובים, גם אם זה שיר שאנחנו ממש אוהבים, רבאק - יש גבול...
זה מטריד. ומטריד. ומטריד. והמלחמה הזאת, גוזלת חתיכת אנרגיה די נכבדת מהרגע, ובדרך כלל הסיכויים לנצח בה קלושים. השיר נתקע על play בניגון חוזר ורק כשאנחנו לגמרי לא שמים לב ומרפים, הוא עוזב. מרצונו החופשי. מפסיק להטריד, נעלם ונשכח.
מסתבר שמערכת היחסים שפיתחתי עם השיר האחרון שבא לבקר בלי הזמנה וגם נשאר לארוחת ערב - עובדת. מה זה עובדת.
עובדה: מהפך!
מועקה הפכה למסר.
שיר אחד שלא עזב - לאו דווקא אחד שפיתחתי אליו איזו חיבה מיוחדת, ובכל זאת נעם לאזניי - שב וחזר אלי משך
כל אותו היום. ולאור (כן כן, כבר לא 'לנוכח') העובדה שנתקע, בסופו של דבר הייתי מספיק קשובה וזיהיתי התרחשויות סביבו כשגם טרח להתנגן ברדיו - התקיף בכל החזיתות ולא עזב. ועיקשותו הנחרצת הצליחה סוף סוף להזיז אותי מעיקשותי הנחרצת, וירד האסימון.
איף יו קאנט ביט דם - ג'וין דם... איך? איך לא עליתי על הפשטות הזו קודם???
כשישב לקפה, במקום להמשיך ולנסות למצוא דרכים לנפנף אותו החוצה, הקשבתי. פשוט הקשבתי.
אפילו לא הייתי ודאית באשר לזהות המבצע! לתוכן!! למילים!!!
וזה - לא קורה לי הרבה. ממש לא.
ובאמצע הלילה נזכרתי, והתיישבתי מול הסייענים שלי, גוגל, יו טיוב, azlyrics, וחפרתי. ומצאתי. והקשבתי. וקראתי. וחשבתי. וניתחתי. והבנתי.
כל הסימנים היו שם. והחיבורים ממשיכים להתחבר עדיין. תוך כדי כתיבה.
אני מאמינה בהרבה דברים. באלוהים. באנשים. באהבה. ביקום. בחמלה. במילים. במוסיקה.
המוסיקה - נועדה להישמע. ואנו נועדנו להקשיב. והיקום מזמן לנו אותה בדרכים נסתרות ומכוון אותנו דרכה יום יום. ללא הרף. למקומות טובים. מרגיעים. מבהירים.
ואנחנו שמגישים לנו מכל פינה את הצלילים והמילים על מגש של כסף, כל שנותר לנו הוא להקשיב.
פשוט להקשיב.
* * *
* אחד השירים היפים והעצובים ביותר שאני מכירה. (ולא, זה לא השיר ה'מציקן'...)
http://www.youtube.com/watch?v=uAsV5-Hv-7U
ואם בא לכם על הגירסה המקוצרת והעדכנית יותר -
http://www.youtube.com/watch?v=8BIAi3Oo7To
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5