תמונה: שבע בערב. חבר נאמני
הקלפי באמצעו של ויכוח סוער ואני עומדת בפתח, ממתינה ליחס (לא חייב חם אבל
מינימלי), מקווה שאולי אחד מהם יקלוט שאני שם וירגיש קצת לא נעים (סליחה שנסחפתי),
אולי אף יגדיל לעשות ויוריד את הטונים (כן בסדר, הבנתי שהגזמתי).
אז אני מחכה, ומחכה, ומחכה,
אבל למי למי למי? כלום. הם בשלהם והוויכוח תופס תאוצה. מי יספור מעטפות מי רשם מה
מי יעבור לאן. הלללווו???
כשאני מבינה שאין תקנה אין
תקוה אין עתיד אין חלום, אני בוחרת להעיר (להאיר בשלב זה היה קצת פתטי). מבקשת
שהבת שלי תיחשף לחוויה קצת יותר חיובית, וזוכה - כמה מתבקש - בפרצופים, הקנטות
ועוד מיני מינים של גועל נפש.
בדיעבד מתברר שהזמן בו שהיתי
מאחורי הפרגוד עם הקטנה היווה הזדמנות נקמה מצויינת עבור גברת קלפי, שירתה חיצים בגדולה
בת השמונה עשרה (אתמול!) שהיום מימשה את זכותה בפעם הראשונה.
סיכום: להקיא. ולתפארת מדינת
ישראל.