"את, את צריכה להיות נסיכה" אמרה לי המסז'יסטית הרוסייה בטון מפנק ודואג, כשהבינה את היחסיות המוזרה, בין יכולותיו המוגבלות וחולשותיו של גופי הדואב, לבין המציאות בה הוא אמור לשרוד, על כל המשתמע מכך (עבדות בעיקר).
"מה זה נסיכה" מלמלתי תוך שאני מתפללת שהיא תמשיך ללוש בדיוק את הנקודה הספציפית הזו בצוואר ולא תזוז לשום מקום. עד שהצלחתי לקבוע תור יצאה לי הנשמה, עכשיו אני צריכה למצות.
נסיכה, חשבתי וניסיתי לסקור במוחי היגע את קורותיי מהבוקר, על מנת לבדוק אם ישנה איזו שהיא נקודת השקה של חיי לכס המלוכה. תוך שתי שניות הבנתי שהאתגר גדול עלי, (יותר מדי פרטים), והצטמצמתי להתרחשויות השעתיים שקדמו להגעתי אל מיטת השיחרורים.
לא הייתי צריכה לבזבז את כל שעת העיסוי כדי לעסוק בדילמה, ישר היו לי תובנות. לא כזה מסובך.
אין. אין שום קשר.
לכמות הפעולות שאני מבצעת ביום, נסיכה לא מגיעה בחיים שלימים.
מה לעשות. זה המצב.
ובכלל, הייתי מתחלפת?
ככה, כמו שאני, הייתי לוקחת עכשיו הצעת נסיכות ומוותרת על כל מה שיש לי וגם על כל מה שאין לי?
לא נראה לי.
אני נשארת כאן, לא הולכת לשומקום.
נשארת עם הבית ההומה שלי, עם עבודות הפרך, עם החלומות והשאיפות וההצלחות ואי ההצלחות שלי, עם קשיי וטרדות היומיום, עם ההנאות הקטנות, ובעצם, אם אני חושבת על זה לעומק, אני נסיכה מנטאלית. וזה גם לא רע בכלל.
נכון שאין לי את הפריבילגיות הנכספות - מנוחה כאוות נפשי, פינוקים מכל הבא ליד, גרדרובה המתקיימת כיקום בפני עצמו, מענה מיידי לכל גחמה ובכלל, הטבת תנאים כללית.
אבל אני נסיכה של אמא ושל אבא (על אף גילי המתקדם), אני (ברב המקרים) נסיכה של בעלי היקר, בעיני ילדי אני המלכה האם (שזה באמת קצת פחות נוחיות ממעמד של נסיכה, אבל עדיין מאד מלכותי), ויש עוד כמה מקומות, מאד אהובים עלי, בהם אני מקבלת יחס ממש משופר, אז מי משליך כזה דבר ולוקח חתול בשק? ואפילו חתול עם כתר.
מצטערת לאכזב אתכם - כלל הנסיכויות שבנו עלי, אני נאלצת לסרב.
מה שכן, הכנסה קבועה נוספת של עוד איזה חמש משכורות לא הייתה מעציבה אותי בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
