Twenty Four Seven

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.

מפורקות.

זה הריאליטי שאפשר לעשות עלינו.

לא מספיקות ולא מספיקות ולא מספיקות.

ועם זאת, כל כך הרבה מספיקות.

וכל מה שאנחנו כן מספיקות רק מייצר עוד ועוד מיליונים של המצאוֹת המציאוּת, שעוד צריך להספיק.

אפילו להיות חברות אנחנו בקושי מספיקות.

איזה בזיון.

גונבות שיחות טלפון של בין לבין לבין, כשחיוג של אחד לעשר (ובדרך כלל רק בסווווף היום), זוכה בפוליצר ומצליח להפוך לאיזה סוג של קונברסיישן.

תשעת הניסיונות האחרים מסתכמים לרוב ב'אני חוזרת אלייך', מה שלא תמיד קורה באותו יום, או באותה עונה (למרות שנורא התכוונו).

ולפעמים כשכבר עיתותינו בידינו, אנחנו כבר כל כך מפורקות שלמי יש כוח להחליף מילה. או לחייג.

אבל שיחת הפרס, הו, זו - אפילו אם נעשית בתנאי לחץ ודחק ומשולבת במענה לפומית (או למקלדת) תוך מתן הוראות, מתן סיוע, מתן הנחיות, מתן פתרונות (כן, אנחנו עובדות משרה מלאה בלתת), לשלל מקיפנו הבלתי מרפים - ניחנת ביכולות תדלוק אטומיות.

איזה אושר.

וכמה אינפורמציה שאנחנו מספיקות להעביר בהקצבה כה מצומצמת של זמן אויר.

חלק ניכר מהשיחה מבוזבז על ניסיונותינו הנואשים להרחיק מעלינו את שאריות היום (נו לכו כבר לישון ותעלו כבר למיטות ולמה כל דבר צריך להגיד עשר פעמים???), וחלקה הניכר הנותר, מוקדש לספירת מלאי של מה שכן הספקנו ולקיטורים על כמה עוד נשאר ובטח לא נספיק.

אבל אנחנו, אנחנו לא סתם מעבירות אינפורמציה. אנחנו מדברות. מזרימות מידע מפוצץ בטקסט, ובסאב טקסט. ומכל מה שנאמר וגם ממה שלא חייבים להסביר כי הוא כל כך ברור (רק לנו), עולים הרצונות, התסכולים, החלומות, העייפות, הפנטזיות, השאלות, היללות, רגעי האושר, הסודות, הגאוות, ההצחקות.

עולה ההבנה.

ואין לדעת מה קדם למה בפיתוח הכישרון המולד הזה. מה הוביל את הטבע לייצר בנו את תוכנת ההפעלה הזו. נראה לי כי נסיבות החיים הנשיים, שייפו למין היפה (והאינטליגנטי, והסקסי, והמיוחד), את היכולת המפוארת הזו לתפעל קירבה בתת תנאים.

איזו ברכה.

כמה חבל שאנחנו מצליחות ללגום מנקטר האלים הזה כל כך מעט שלוקים, מצד שני, אם היה בכמויות, היינו מעריכות את זה ומתענגות על זה באותה מידה?

ועכשיו תסלחו לי כי אני חייבת ללכת. גם את השיחה החד צדדית הזו שלי איתכם, אני גונבת. כבר מאוחר ומחר מחכה לי 'יום בכפר' עם צילי וגילי (שוב שתו לי את ששי בבוקר!) ומלאי שעות השינה שלי אוזל ופוחת כרגיל.

לילה שקט ותחלמו משהוא טוב.

לילה טוב תינוקת שלי, עצמי עיניים אל חלום ונתכרבל, בטרם נכיר את המחר.

חבקי אותי תינוקת שלי, ואחבק אותך חזרה, ושתינו נתבשם מבלי דעת, מרגעים אחרונים של חסד.

לטפי אותי, שרטי אותי בציפורנייך הרכות, ושתינו לא נדע כי הרע מכל לפנינו.

היצמדי אלי כאילו לא נפרד לעולם.

בחם גופך ישכיח הרגע, את האופל הלא נודע, שיגזול ויחריב וירמוס, את כל חלומותינו.

נשמי על פני ולזמן מה לא יחול הרשע על פני האדמה. האדמה עליה בנינו בית, זו שעוד רגע קט תיספג בדמינו שיהפוך להפקר.

חייכי מתוך שנתך וחיוכך הקסום, יהפוך לחזיון האחרון אותו אוכל לייצר בדמיוני, בטרם אפרד בכניעה מן החיים.

ואנשק אותך, ואחבק ואלטף ואנשום, ואשיר לך שיר.

כי אין פרידה ראויה מזו, מהאור.

בטרם נוטל באכזריות אל החושך.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

הקשתי על הלינק והוזמנתי לתחרות האמא האולטימטיבית.

בשלב הזה עוד הייתי רגועה, אבל כשההגדרה הפכה מאולטימטיבית ל'מושלמת', שם כבר הצטלצלו לי פעמונים בקופסה, ומיד הזדעמתי קלות.

נו באמת יש דבר כזה אמא מושלמת?

ראשונה כמובן קפצה לי לראש אמא שלי, אותה ללא ספק אני יכולה לשלוח לתחרות ולארגן לה אלף מצביעים (ובעיקר מצביעות/מעריצות) תוך שנייה. אף שלחתי לה את הקישור בדרישה שתרשם לתחרות לאלתר, מה שגרר את תגובתה שעם כל הכבוד קצת נסחפתי. צנועה.

אבל רגע או שניים של מחשבה נוספת הביאו אותי למסקנה שגם היא, או יותר נכון - אפילו היא, לא מושלמת.

הרי הייתה זו אמא שלי המושלמת בעצמה, שלימדה אותי ש'אין דבר כזה - מושלם'.

בימיה הקשים ביותר, שהיו גם ימיי הקשים ביותר, היא, מעומק מכאובה ומעונק טוב ליבה וחכמת חייה התעקשה, 'אין מושלם ממי, אפילו הטבע לא מושלם, אלה החיים, קבלי אותם כפי שהם, על הטוב הרב שבהם, וגם על הרע'.

ואני הקשבתי, והפנמתי, ובסופו של דבר גם קיבלתי והסכמתי.

וממנה עברתי אלי, ואל החתירה הבלתי נלאית להעלות את הרף, והתסכול הנלווה לכשלים שבדרך.

ולא הייתי צריכה לבזבז יותר מדי מחשבות. ידעתי.

לא אני לא ממש אמא מושלמת.

לא חפה מרגשות אשמה, מהתרגזויות מיותרות, מטעויות.

מועדת לעיתים ועל אף היותי מודעת למעידה עוד בהתהוותה, אני בהחלט יכולה ליפול לאותה מלכודת שוב.

ועם כל אלה אני אמא טובה.

הכי טובה שאני יכולה ויודעת להיות, ועושה כל הזמן הכל כדי להמשיך להיות כזו.

לא מפסיקה לנסות, בודקת את עצמי על כל צעד ושעל, תרה אחר התשובות הנכונות לקונפליקטים ולדילמות העולים וצצים בכל רגע נתון, ועובדת באימהות עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

תמיד נוכחת, תמיד מעורבת.

ואוהבת אותם ממעמקים בלתי הגיוניים בעליל.

ובתוך הג'אגלינג הרציף והשוקק הזה, עם כל מנעד הגילאים המחומש הזה שאני מגדלת ואף משתדלת לחנך להיות אנשים טובים, קודם כל טובים (בשותפות מלאה עם האחראי - יש וחשוב מאד לציין), אני גם מוצאת זמן לעצמי, ולזוגיות, וממלאה את עצמי בעבודה שאני מאד מאד אוהבת.

ונכון שאף פעם זה לא מספיק - כי אין מושלם, ולא תמיד אני עושה את זה כמו שבאמת הייתי רוצה - אין מושלם כבר אמרתי? ונכון שלפעמים אני גאה (בעצמי ובהם) יותר, ולפעמים קצת פחות, אבל לרגע, אפילו לא לשנייה, אני לא שוכחת לברך על כל האושר המעייף הזה. גם בשיא העצבים כשכל חלומותיי מסתכמים באי בודד. רחוק רחוק מכאן.

עוד נכון אחד ודי - כמו האוקסימורון בחיים, כך גם האימהות.

משימה כלל לא פשוטה ומאד מתישה אבל מה לעשות, 'זה כלול בחבילה', ולא, לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר, רק בבית שלי, עם המשפחה המדהימה והמעצבנת והמהממת והבלתי מושלמת שלי,  ושלא יגמר לעולם...

אין לי במה להתגאות.

מודה.

את סיפורי האיטי ותמונות ההרס והזוועה, האובדן הסבל והייסורים, הייאוש הרעב וחוסר האונים, למרות שהם מגיחים וצצים אלי מכל מקום אפשרי, אני משתדלת להדחיק.

חצי מתעלמת.

לא מסוגלת להכיל, לנסות להבין או  אפילו לחשוב על קצה קצהו של הסיוט בהתגלמותו.

אימהות לא ממש מאפשרת כאלה פריבילגיות.

ועכשיו הפוסט של ה'בדודה' (ככה היא קוראת לי אז אני ישר מחזירה), הזכיר לי.

הזכיר לי את הטראומה שלי.
ככה בול הרגשתי כשהיתה רעידת האדמה הגדולה והמזעזעת בטורקיה.

חודשים הלכתי לישון עם בקבוקי מים ליד המיטה (לא, אל תחפשו הגיון, במילא לא הייתי נשארת  בחדר שלי, עם זיהוי ראשוני של אדמה עצבנית).

כל לילה הייתי עסוקה בתרגולי מח שהדירו שינה מעיני.

אלה עסקו בעיקר בשינון ההתנהלות 'במקרה של אזעקת אמת' - למיטה של מי אני קופצת קודם (כן, בדמיוני יש לי מספיק זמן להגיע למיטות של כולם). במין אימון מתקדם של אוטובוס 'מאסף אקספרס', תרגלתי במחשבותיי איך אני עוברת מתחנה לתחנה בבית (היום זה כבר חמש תחנות שזה כבר ממש מסובך), שולפת אותם בטירוף מהמיטות ומצליחה להגיע עם כולם ליעד שסימנתי לי.

זה במקרה שהאחראי עובד לילה.

הנוהל הזוגי לעומת זאת כלל חלוקת תפקידים ברורה, מי מזנק לאן ואיפה מתכנסים. (נו באמת, בטח יוזמה שלי, הוא פשוט שיתף פעולה עם ההנחיות, כאילו הייתה לו ברירה אחרת אל מול זוגתו ההיסטרית רואת השחורות, ועוד כשיש לה חתיכת הוכחה עדכנית לגמרי...)

וכל זה מבלי שחוויתי הזיה הרסנית שכזו, על בשרי באמת. תודה לאל ושלא נדע.

על האינסטינקטים המבוהלים שלי במקרים שכאלה אני די סומכת.

יש לי כשרון לזהות רעידות אדמה על אלפית השנייה הראשונה. התנסינו בכמה שכאלה, אם בארץ הקודש (קלות יותר) ואם מעבר לים (מפחידות מאד). עם ילדים ובלי ילדים. ולא משנה באיזה מצב צבירה זה תפס אותי, תמיד הספקתי להגיב על-פי התדריכים המוכרים, להגיע למקום שנחשב בטוח (לא שזה מי יודע מה יעזור אבל תמיד שווה לנסות).

מי שמבזבז לי זמן בדרך כלל זה דווקא האחראי, שבאופן קבוע לוקח לי כמה וכמה שניות יקרות וארוכות, לשכנע אותו כי זה באמת מה שקורה.

ואחרי הרעש הנורא בטורקיה באו הצונאמי, או לבה רותחת שנמאס לה להישאר עם הראש מתחת לאדמה, רוחות שהתחרפנו והשמידו כל חלקה טובה ביבשות רחוקות, ובכל פעם מחדש הרגה אותי המחשבה על אימהות שהלכו לעולמן מבלי שידמיינו אפילו, איזה גורל אכזרי צופן העתיד לילדיהן - ואולי עדיף שכך, כמה נורא. או כאלה שלצערן שרדו את זעמו של הטבע ובטח היו מעדיפות ללכת בנתיב שנגזר על פרי בטנן, העוללים שחייהם קופחו באכזריות על לא עוול בכפם. או אלה שרק חלק מילדיהן שרדו ואחרי כל הזעזוע והטלטלה, אין להן שום דרך לדאוג לגוזלים שלהן, להציל אותם.

אבות, אחים, תינוקות, מתבגרים, סבים וסבתות, חברים, מכרים.

וכולם אבודים, כואבים, צמאים, רעבים, תרים אחר מזור ומרפא, אחר חם אנושי, אחר שרידי עברם, ובטח מבינים, כי הרע מכל, עוד לפניהם.

ככה היה לי בכל פעם מחדש. 

עד שכבר באמת לא יכולתי יותר.

אז אני מודה - מחדשות אני באמת נמנעת, ומתוך שאריות המידע שמצליחות לחמוק אלי בדרכים עקלקלות, אני מקבלת תמונה כללית, וזה באמת, אבל באמת, מספיק לי ודי.

עייפתי מכל סיפורי האימה שיש לעולם הזה להציע.

גם יום השואה ויום הזיכרון, (שאלה כבר אסונות מסוג לגמרי אחר), הפכו כבר מזמן לימים שבכל פעם מחדש, לא ממש ברור לי איך אני צולחת אותם שוב השנה.

אלא אם כן אני מצליחה להוריד תריסים, לאטום את האוזניים, העיניים והלב לכל הצער הזה - ולהיות.

רק להיות.

לבת מצווה של ללי התחלנו להתכונן בעודינו בניכר.

יאמר לזכותינו - עוד באמריקה היינו אחראים. (מה שיפה לדחיינית שכמוני).

ללי היא הבתדודה שרואים פעם בשנה או בשנתיים או יותר.

קנינו לשלוש הנסיכות שמלות מלמלות ורדרדות וירקרקות, הלכנו על לוק של שלושה גביעי גלידה איכותית ומשובחת.

ונעליים רקומות נצנצים (בהתאמה כמובן).

כיאה לנסיכות.

ולנסיכה הגדולה שמלה רכה ומשגעת, בדיוק כמוה.

והנסיך החתיך כרגיל הלך על ג'ינס וחולצה הכי קז'ואל שיש, בדיוק כמו שהוא אוהב.

קצת לפני

לעצמינ - דאגנו האחראי ואני למלבושים ולהנעלה בארץ הקודש. (ובטח, גם אנחנו היינו מהממים למראה, מה ז'תומרת!)

וכולנו חיכינו שתגיע השלוחה האמריקאית שלנו (לא אמרתי שלוחה, שלופה, שלופה...)

אצלנו זה היה זמני, הקטע הזה של הגולה, אצלם - לצערי,  זה קבוע.

והתרגשנו והתארגנו וקבענו תורים בכל מכוני היופי, ונסיכה מספר אחת בעלת קול הזמיר הקליטה לכלת השמחה שיר ויצא מדהים, ובשביל שתרגיש הנערה בבית, הוספנו בית, באנגלית, שרקחנו במו עצמי.

והקטנות, לא הבינו למה זה לוקח כל כך הרבה זמן עד שזה קורה הדבר הזה, 'הבת מצווה של ללי', ולא שהיה להן יותר מדי מושג מה זה בדיוק אומר. יומולדת. מסיבה. מה צריך יותר בשביל להמתין בחוסר סבלנות?

ממש לפני

והגיע הקיץ, וגם היום המיוחל.

ולמה שהכל ילך חלק?

עם חזרתה של נסיכה מספר חמש מהגן, הופגן סירוב עז ללבוש את השמלה שהמתינה בסבלנות ראויה לציון מהחורף בארון, ועברה באוויר ומעל הים ועד ליבשה, כל זה כדי להישאר מיותמת בערב הבכורה.

הפכתי את הארון. כלום. היא רוצה את הג'ינס מאמריקה (אמנם מאמריקה אבל הלכה איתו כבר מאה פעם לגן), וכל החולצות בעלות המראה ה'חדש' פחות או יותר, או אלה החדשות באמת ששלפתי מהארון, אף אחת לא הניחה את דעתה.

זו עם כפתור, וזו לא נעימה, וזו עם צווארון, וזו יש לה שרוך, וזו לא שלה היא של אחותה, וזה לא שהיא עשתה דווקא, זה באמת רגיש אצלה קצת, העניין הזה, אבל אני כבר עשיתי פן בצהריים, למה לגרום לי שוב להזיע???

בסופו של דבר לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי שעתיים לפני האירוע מתניעה ושועטת לחנות הבגדים הקרובה, אחרת לא נצא הערב מהבית.

חולצת טריקו פשוטה, חלקה, שנראית קצת יותר טוב מגופיה, ניסיתם פעם למצוא בחמש דקות? תרשו לי להפתיע אתכם, משימה קשה.

ארבע חנויות עד שמצאתי את שביקשתי, וגם כאן לקחתי סיכון, היו קצת כיווצים בשרוולים...

אבל תודה לאל, עבר את מערכת הבקרה.

מתוך הקווץ' שנהייה לי בזמן, שהיה מתוכנן מראש דווקא לא רע בכלל ועם מרווחים גמישים (אבל לא עד כדי כך גמישים), כמובן שיצאנו בבלגאן מהבית ואת כל התיק של הבגדים להחלפה שהכנתי לבנות, שאם חלילה משו ישפך, יכתים, לא יהיה נח, או סתם אם יברח פיפי, השארתי במקום של כבוד ליד הדלת, וכשגיליתי את העובדה המערערת הזו בדרך, לא נותר לי אלא להחזיק אצבעות ולקוות שמיצינו את כל האינסידנטים ליום הנוכחי.

הנה לכם, גם על אלה שעוד באמריקה היו אחראים, והכינו את כל הנדרש מבעוד מועד, מרפי עובד במרץ.

תוך כדי

במרפסת קבלת הפנים גיליתי שאני מתה מקור (אז מה אם אוגוסט? על עיר הקודש זה אף פעם לא עשה רושם) וכן, גם את העליונית שלי השארתי בבית, שיהיה לה חבר'ה עם השמלה והתיק שנשארו מאחור.

אבל זהו.

בזה הסתכמה ספירת התקריות לאותו יום, סה"כ לא קריטי.

כל השאר עבר בשלום ובשמחה, כולל החלקים הקשים של אירוע משמח שתמיד יהיו מנת חלקי מה לעשות... (בעניין הספציפי הזה אני רשאית לדבר פולנית כאוות נפשי!)

שבתי הביתה מרוסקת רגליים (אך עדיין מהממת), העמסנו את כל המעולפים (מי חלקית ומי רשמית) ליצועם, הרמנו רסיסי רגליים ונשמנו.

פווווווווווווווווווווף.

מכירים כזה של אחרי אירוע?

שפתאום יש שקט?

וחשבתי שזהו.

קצת אחרי

המושג 'הבת מצווה של ללי' הפך למטבע לשון בקרב הנסיכות.

זה מהבת מצווה של ללי, וככה עשיתי בבת מצווה של ללי, ואני רוצה את השיר מהבת מצווה של ללי, ונכון שבבת מצווה של ללי...?

וללי כבר בכלל חזרה לאמריקה והבנות נכנסו לגן והכירו את ציפי, הגננת הברוכה החדשה.

כחודשיים אחרי תחילת השנה, שאלה אותי ציפי באחד הבקרים: "תגידי, מתי כבר הבת מצווה של ללי???" כן, היא הייתה קצת מופתעת לשמוע שהאירוע כבר הפך להיסטוריה, עוד בטרם הכרנו.

הרבה אחרי

בשישי האחרון פתחנו את העשור החדש ביומולדת לנסיכות בגן (...תודה, בקרוב אצלכם).

וככה פתחה ציפי הנערצת את החגיגות:

"מי יודע מה אנחנו חוגגים היום ילדים? אווווללללי, את הבת מצווה של ללי?..." "לאאאאאאאאא......."

תשמעו, אני כבר לא דואגת לפאן של צילי וגילי שלי בחיים, שתי אלה יודעות לעשות להן 'אפטר פארטי' כמו שצריך.

אז יום הולדת שמח עד מאד צילי וגילי מתוקות מדבש שלי, ושנה מְעוּלֶית (ככה אמרה השבוע מספר שלוש) שתהייה לכולנו, משובחת, נעימה, מפרה ופורה, בריאה משמחת ומרנינה.

כי רק ככה פותחים עשור.

בגדול.

נשיקות.

 יגעת ומצאת

נסיכה מספר 4 מחפשת ומחפשת ואבא מנסה לסייע: "אולי תחפשי בחדר?"

מספר 4 בנחישות: "אבא לא מצאתי בשום חופש!" (בשום אופן).

טרם פגה ההשפעה

נסיך מספר 2  (יומיים אחרי המבחן בגיאוגרפיה) מדווח: "אמא, בטיול השנתי אנחנו ישנים ב'אוכלוסיית נוער'..."

טעות בזיהוי

בדרכינו חזרה הביתה ממסיבת החנוכה, נוגסת מספר 3 בתהייה בערימת הקלוריות המטוגנת שבידה ומציינת בתמיהה: "אמא, הסופגנייה שלי בלי עגבניות..."

מה בשבילכן?

אבא שולח את מספר 4 לברר אצל שאר החבר'ה איזו חביתה הם רוצים והיא חוזרת עם תשובה מפורטת: "אבא, הבנות רוצות מקוֹשֵשֶת..."

מקורות מידע

נסיכה מספר 1: "אבא, אני עושה עבודה בכימיה על זהב, אני צריכה לשוחח עם אנשים שמבינים בזה..."

אבא: "נו אז דברי עם סבא זהב!"

הכל עניין של ניסוח

מספר שלוש בעיניים דומעות, ברגע של ייסורי מצפון: "אמא, זה מעליב לי ת'לב..."

על אותו משקל

מספר 5 למספר 4 : "אם תצחקי כשאת אוכלת עוגייה, את תִינְחָקִי!"

חנוכה בגרסאות אישיות

מספר 4 סחה לעצמה בלאט: "ושחקי בלש, על כד קטן נחמד..."

4+5 בדואט מרגש: "סביבון סוף סוף סוף, חנוכה הוא חָ'טוֹב..."

וממשיכות: "סוב נא סוב, כל ברחוב..."

בתרגום סימולטני

מספר 4: "מה? ויתחילו את הארוחה בלי איתנו???"

בניחוח תימני

אמא: "תגידי לסבתא - אנא בַּחִיבָּאק"

מספר 5: "סבתא אנא בַּחִילְבָּאק!"

משוררת נולדה

מאוחר יותר באמבטיה, מספר 5 משחקת עם כפות הרגליים וכשאני שואלת אותה מה היא עושה היא עונה: "אני חורזת נעליים."

לכי תסבירי

מספר 3 ברגע של הארה (בסוף של סוף היום כשאני כבר חצי מחוקה): "אמא, אם את כל כך חלשה, איך היית בצבא???"

ואני חשבתי שפסח שזה החג של הקושיות.

המשך חג שמח

מאיר ומואר

(למרות שנשאר רק עוד נר אחד ויחיד - בכל זאת, מדובר פה בחנוכייה שלמה...)

לכבוד מחר אני מאחלת לי כל מיני דברים.

אני מאחלת לי אושר שמחה וגיל.

אני מאחלת לי אהבה.

אני מאחלת לי בריאות.

אני מאחלת לי נחת.

אני מאחלת לי תבונה.

אני מאחלת לי כוח.

אני מאחלת לי מנוחה.

ובעיקר אני מאחלת לי איזון.

שיהיה לי ככה וככה מכל דבר. ולא ככככככככככככה וככה.

שיהיה לי מספיק זמן לחיים, מספיק זמן לַאימהות, מספיק זמן לזוגיות, מספיק זמן להורים, מספיק זמן למשפחה, מספיק זמן לחברות, מספיק זמן לחברים, מספיק זמן לַעבדוּת בבית, מספיק זמן לעבודה וכמובן ואיך לא, מספיק זמן לעצמי (חלק שברובו יכול להיות מסופק בתוך קטגוריית הזוגיות, ככה שהנה חסכתי, יצא כמעט שניים במחיר אחד).

ומה שעוד יותר אני מאחלת לי למחר ובכלל, הוא שארצה בכל הרשומים לעיל, במידה מאוזנת פחות או יותר.

שלב זה של חיי - למרות גילי המתקדם (טוב לא התחלנו לייצר צאצאים מוקדם, היו לנו כמה עניינים מאד מהנים אחרים), גדוש בדרישות האימהות, גדוש בדרישות הבית. מה שגוזר כל קופון של 'זמן (שיכול היה להיות אולי) פנוי' לטובת המפעל המקומי הזה שהקמנו פה. פס ייצור של פועל אחד, או שניים (אם הוא לא בעבודה), המשרתים את חמשת לקוחותיהם במסירות ובאהבה, עד כדי שרירים דואבים, עייפות אין קץ ודילמות רגשיות טורדות מנוחה.

ללא הרף.

אז שיהיה לי איזון מה יש? הרי עוד עשור או שניים אני אשב פה בבית ואתגעגע, אחכה לטלפונים שלהם, לביקורים שלהם, לבקשות שלהם, והם - שבדיוק יהיו מותשים מהמרדף הבלתי פוסק שלהם אחרי החיים, לא תמיד יהיה להם זמן או סבלנות בשבילי, בטח לא בכמויות עליהן אני אפנטז. (מזל שבשלב מתקדם יותר שוחד בשירותי בייבי סיטר , תמיד יעבוד, זה מרגיע...)

כן, כן, איזון ללא ספק יכול להעלות לי את רמת החיים לפסגות חדשות.

אולי גם תתאזן לי השינה. הזמן הפנוי והשקט שילווה אותי באיזון כל היום, יבטל אולי את גרירת הלילה אל עבר הבוקר, הגרירה שמקצצת בשעות של חלומות וגונבת לטובתה עוד כמה שעות ערות של שקט.

אולי יתאזנו לי כל הרשימות, אלה שבראש ואלה שביומן ואלה שבתיקיות במחשב ואלה המורכבות מפתקים פתקים מוצמדי מגנטים ופזורות ברחבי הבית.

אולי תתאזן לי הכתיבה (שזה אומר שאולי אני באמת אצליח להפוך לפחות מאית מהשורות שרצות לי במשך היום בקופסא, למשהו קריא).

אולי אפילו תתאזן לי התזונה, ואז אני סוף סוף אעיז ללכת לבדיקות דם האלה שכבר מאה פעם התקמטו לי ההפניות שלהן בתיק, ועוד מאה פעם חזרתי מבוישת לרופא לבקש הפנייה חדשה.

אולי בעצם אז אני כבר לא אצטרך את הבדיקות האלה. נו ידעתי שאיזון זו בקשה שווה.

בקיצור, קֵראו לי פנטזיונרית, קֵראו לי הוזה בהקיץ, קראו לי סיפור ערש לפני השינה, אני ביומולדת הזה מזמינה באלאנס.

אז אני פונה לכל מגשימי הבקשות באשר הם (יש כאלה, אני אפילו מכירה אחד או שניים) - אנא שמעו קולי, אזנו אותי קצת בחייאת...

(ואם באיזון עסקינן, אז על הדרך שיבוא לידי ביטוי גם בחשבון הבנק, באמת, לא נכעס...)

ועכשיו אפשר לפצוח בפסטיבל.

לילה טוב.

צְ'מֵעו משו - הפוסט האחרון  הציף אותי בטלפונים מתמוגגים ומדושני עונג (כן כן, כולם מבנות המין היפה), ובכל שיחה שכזאת מיד נשלפו מהזכרון הברקות הימים האחרונים (יותר אחורה - מי זוכר...) של זאטוטינו המהממים, המדהימים והמושלמים.

כולנו זוכות לריבוי רגעי קסם שכאלה ביומיום, ואלה ללא ספק הופכים לכח המניע אותנו קדימה, מפעים אותנו, ומתזכר אותנו למה בחרנו (שוב ושוב ושוב, ובמקרה שלי - עוד שוב ועוד שוב), במקצוע הכל כך תובעני ומתיש הזה, אימהות.

אז קדימה בנות (וגם בנים - אם יש כזה מצב, אתם לגמרי מוזמנים להפתיע...) למה שרק אני אהנה ממה ששמעתי?

ולמה שהמצפון ייסר אתכן שאתן מפספסות - הרי תכף בטח תשכחו - כי אתן לא מְפַנות את הרגע, לתעד את הפנינים המזהירות שיוצאות לפרי בטננו מהפה?

תאמינו לי, בסופו של דבר היה זה המצפון שהושיב אותי לכתוב את הפוסט ההוא.

כן, כן, אני יודעת, כולכן עסוקות עד מעל הראש, אין לכן זמן לנשום, לא עצמתן עין, אתן עייפות תשושות ומותשות, למי יש אנרגיות, לא היום מחר, לא מחר ביום ראשון וכאלה.

בסדר, שמעתי.

תודו שאם אני - שמטורטרת נונ סטופ, ומגוייסת בצו שמונה כל השנה, לכל גחמותיה, צרכיה ורצונותיה של החמישייה הפותחת שלי - עדיין מצליחה לעשות את זה מדי פעם, גם אתן יכולות.

ועל חלקכן אני יודעת בוודאות ומיד מלשינה - יש לכן מחברת בה אתן חוטאות בצטטת, או קופסה אוגרת פתקים הנכתבים אליכן ברחבי הבית, או שסתם יש לכן זכרון טוב (???), אז שתפו אותנו, מה יש?!

כמה חיוכים לא יזיקו לאף אחד נכון?

תבואו, תשבו רגע, תכתבו כמה שורות (מיסיונרית שכמותי), תבריקו לנו את היום, ותלכו.

כתבו לנו את ההצחקות והחוכמות של אלה, שבסוף היום כל מאוויינו לגביהם, מסתכמים במשאלה אחת ויחידה - שיתאדו למיטות, ועכשיו!

תביאו חידודים של הילדים שלכן / של החברים / של השכנים, אחיינים, נכדים ונינים, מה שתרצו, ילל'ה אל תתקמצנו...

מבטיחה כי כל תגובה שתצורף מטה, מיד תעלה קומה ותכנס לפוסט.

ואחרי שהבנו שאין תירוצים, ואחרי שזרקתי לכם כפפה, לא תאכזבו אותי נכון? (תראו איזה יופי אתן מבינות פולנית...)

הריני להודיע חגיגית בזאת, כי פרוייקט 'יש לי יש לי' של הקומדי סטור הכי מציאותי שיש יוצא לדרך, ועל יזמות ברוכה שכזו לא תבאסו לי ת'צורה נכון?

הנה בשביל הסיפתח, אני מביאה לכם את דבריה של זו שבחרה לכתוב ולא לספר (וזה סתם כי היא לא ממש קומוניקטיבית בימים אלה, ותכף תבינו למה...) :

גם לי יש -

אמיר: "אמא אל תתכופפי, אני אשרוך לבד..."

"זה בסדר חמודי, בבוקר עוד קל לי להתכופף, בערב זה קשה... "

אמיר: "לא נכון, בערב קשה לך ואת עצבנית כי החולצות נצמדות לך..."

"מזה כפרה, אני עצבנית כל היום... איך שאתה מכיר את אמא, אין עליך!"

ככה זה בן לאמא בהריון ששונאת להשמין...

(נועה)

הנה כבר יש עוד אחד:

'אולי בְּעַלָיו'...

לנועה שלי יש חום.

הבוקר היא נזכרה שבבית הישן שלנו היה עץ שנפל, אז הסברתי איך ולמה נפל.

הסברתי שפעם העיזים מהשכונה הסמוכה, היו מגיעות לעץ ומטפסות עליו כדי לאכול את הפירות.

העץ לא עמד בלחץ ומת...

הסברתי שיותר אין עזים כי הרועה מכר אותן, הוא זקן ולא היה לו יותר כוח לטייל איתם,

ואז נועה הבריקה ואמרה: "אז מה, שבעליו יעזרו לו..."

(בעליו זו כמובן אישתו!!!)

(אתי)

ועוד אחד -

טוב - נדרשתי ולכן אקיים ואתן לך את מה ששלחתי לעיתון להיות הורים  (והתפרסם) לפני כמה שבועות:

אורי יושבת בכיסא שלה ואוכלת קורנפלקס עם יוגורט - בידיים.

אמא: "אורי, תעשי לי טובה ותאכלי בכפית ולא בידיים."

אורי מכניסה יד לקערית, מלטפת את העיסה הלבנה ואומרת: "טובה קולפלקס, טובה..."    

(אינגה)

here come's another one...

תמיד אישה...

אמנם הרמיזה לגבי הצטטת במחברות (אחת לכל ילד) מכוונת ישירות עלי, אבל כמובן שבזה הרגע לא בא לי אף ציטוט למוח והמחברות בקומה אחרת, להלן בעייה...

יחד עם זאת, הכינוי שבחרתי לעצמי לתגובה הזו הוא ציטוט ישיר של אחד מיני בנים שלי, שיודע שכמה שאמא משכילה וקרייריסטית, בסופו של דבר היא אישה ככל אישה, ומה שבאמת חשוב לה - זה להיות רזה ויפה (טוב לא לכל הנשים זה הכי חשוב, חלקן מעמיקות; אבל אלו שבחרתי בקפידה להיות ברשימה המצומצת שמכונה "החברות שלי" - להן זה חשוב)...

ואני אומרת: מזלם של הילדים האלו שהם מצחיקים, באמת מזלם כי אחרת הקשיים היו מנצחים.

רגעים כאלו של חסד מחזיקים אותי בשגרה המייגעת והלא מאוזנת של אמא עובדת (והרבה, הרבה אמא והרבה עובדת).

אה, ונשיקות ואלף מברוכים לנסיכה מספר 3, שאכן מסמנת עבורי שנות חברות עם אמא שלה (אישה יפה ורזה לא פחות), כן תרבינה שנים טובות.

(אמא רזה ויפה)

בנות אתן בסדר....

נוף ילדותי...

היום כשישבנו לאכול ארוחת צהריים והגשתי לבנותיי בגאווה את העוף + הירקות שהכנתי אחד לאחד לפי מתכון של אמא,

שאלתי אותן: "נו, איך עוף ילדותי?"

ענתה הגדולה: "אמא, את העוף עוד לא טעמתי אבל בַּצָל ילדותך מאד טעים..."

(gem)

אה- אז היה עוד אחד - משלשום: סבתא לוקחת את אורי על הידיים. אורי מלטפת לסבתא את הציצי ואומרת לה: "כדור"!

(אינגה)

עוד אחת  -

ארשום מהר לפני שאשכח.. אמא: "מאיה תקנחי את האף שלך, הוא מלא נזלת!" מאיה ממלאת את ההוראה ומקנחת... תוך כדי אמא ממשיכה לדבר עם מאיה... מאיה בתגובה: "אמא את נקטעת!"

(gem)

וו'אנ מור -

>אוי כמה שהם חמודים הקטנים האלה...

אוּרי שלי בן השנתיים אומר לי באמצע הלילה..
"אמא את יפה ונהדרה.."

בקר טוב.

(אמא של אוּרי (האתר שלי))