Twenty Four Seven

האבל, אין בו מקוריות.

לא נותרו עוד מילים שלא אמרנו. דמעות שלא בכינו. כאב שלא כאבנו.

והיֵש שָזור מסרים מלָווים. וזיכרונות.

זיכרון זה או אחר. רגע בתחושה אחרת, בריח אחר, שפנים לו אחרות. רגע כזה של עונג, של חיוך, של קסם.

ולמרות הקסם אף רגע כזה אינו מזוקק או חף מהמציאות. 

רגע שכוחו מחמם ומקפיא את הלב בו זמנית.

פוצע. זועק. מתריס. כואב.                  

ולדמעות, לדמעות תמיד אותו הטעם.

וכשנדמה שכבר שכך זעמו של היקום, שוב נטרפים הקלפים, שוב כאב ופרידה, שוב מציף הכל בסערה, ושוב הכל מהתחלה. קשה להאמין.

ומקור כל הכאב, הוא גם מקור הכח, וכשנראה שהכל מתפרק, הכל גם מזכיר שאפשר. שמותר. שאין ברירה.

ואתה כוכב מפציע. ואתה מלאך שומר. ואתה בדיוק כמו בשיר האומר:

"באור חיוור, במלכודת השעה, 
בא מלאך, תראו מה יש לו ביד, 
מה שמפריד בין טוב לרע, 
זה אחי..."  

כי גם אם יגמרו המילים האהבה נצחית היא.

וגעגוע, ונחמה. וזיכרונות מתעוררים, וזיכרונות מיוצרים, ובבואם ובלכתם רוחך.

מתגעגעת אליך אחי הקטן והיקר.

https://www.youtube.com/watch?v=KD3ZRseQz0U

http://www.youtube.com/watch?v=GDQH_KsprU8

*   *   *

אזכרה בשבוע פורימי צבעוני ומלא חגיגות שכזה, הפך אותו מעיף רגשית מקצה לקצה.

תודה לכל המחבקים והתומכים, כל אחד בדרכו.

למשפחה האוהבת, לחברים המחזקים, וכמובן לחברות המדהימות שלי שמפנקות אותי בתשומת לב, שלא עוזבות אותי לרגע, בטח לא בימים מסובכים...

תודה לאלה שהיו שם מהרגע הראשון ולאלה שהצטרפו למסע חיינו במהלך הדרך הארוכה והקשה הזו.

מאחלת לכם באהבה חג עליז, ססגוני וטעים :)

ממוש,

כל כך הרבה יש לי לומר לך וכל כך לא רציתי ...

ימים קשים ומטורפים את עוברת, כבר כל כך הרבה זמן, ומעוררת בי הערצה. כולך נתינה ומסירות, לא מקטרת, לא מתלוננת, נאחזת במה שגורם לך לחייך ולשמוח למרות הכל...

היום אין על מה לשמוח, ונראה גם כי אין במה להתנחם, הנורא מכל קרה, ועידית איננה. אולם בליבך חיי נצח יש לה.

לא קלה הייתה הדרך, ולפנייך המסע עוד ארוך וקשים יהיו בו הימים, קשים יהיו בו הלילות. תני לעצמך להתאבל, שחררי עד הסוף, ואפילו תתרסקי כמו שצריך, כי משם גם אפשר לעלות כמו שצריך. הגעגועים לא ירפו, וטוב שכך, אל תתני להם, הגעגועים משמרים זיכרון.

שלם שום דבר כבר לא יהיה, והחסר יהיה חסר לתמיד, אבל לומדים להבין (אם לדבר בשפה שלך...) שהחלקי הוא השלם החדש. מתרגלים אליו, בסוף גם מפסיקים להילחם בו, ומסגלים את החיים לדבר הבלתי נתפס הזה, הנוגד את כל חוקי ההיגיון והלב.

תחת עננים של גשם, ושל מלחמה, לעיתים נראה כי אין שום תקווה, ואת כבר יודעת שאין לוותר עליה. יש בשביל מה להמשיך, יש בשביל מי להמשיך, ואיך אמא שלי אמרה לי במילים אחרות שהחיים חזקים מהכל? "... מאמי, את עוד תרקדי בשמחות של הילדים שלך...". צדקה. טוב נו, אימהות תמיד צודקות...

זכיתן, את ועידית, כל אחת מכן, באחות לתפארת. והיא ידעה בדיוק כמוך עד כמה ברת מזל היא, והיא ידעה עד כמה היא חשובה לך, והיא ידעה עד כמה את אוהבת אותה. ועשית הכל. כל שיכולת.

 להיפרד ללא שק רגשות של אשמה על הגב זה סוג של מתנה.

עטפת אותה באהבת אין קץ, דאגת לה, טיפלת בה, עודדת וחיזקת ושימחת, כוחות נפש בלתי ניתנים לתפיסה יש בך.

ולכן ברור לי שיהיה בסדר, שאת תהיי בסדר, גם אם לא תכף ומיד.

לא פעם דיברנו - את ואני, מבלי להגיד דבר. ידעתי את פחדייך, שמעתי את חששותייך, הרגשתי אותך וידעתי שאת מרגישה אותי, לא תמיד צריך מילים כדי להבין... 

אז קחי לך את מה שאת צריכה, כמה שאת צריכה, אני פה בשבילך לכל מטרה. גם אחרי שכולם ישובו לחייהם.

תרצי שנבכה ביחד? הולך (אני מעולה בזה!). תרצי שנצחק? אני איתך. תרצי ספייס ואת השקט שלך? אני מבטיחה להתחפר עד להודעה חדשה. תרצי לדבר ולספר ולהתגעגע אליה עד אור הבוקר? רק תגידי...

בבקשה אל תנסי לחסוך לי, להתחשב, לא להקשות (קולטת אותך...) בבקשה...

(הרבה כאלה - ... - יש לי היום... כנראה שגם כשהסוף הוא סוף פסוק, יש לו המשך...)

מאחלת לך מעומק ליבי שתשרדי את היום הנורא הזה, ואת אלה שיבואו אחריו, ושלצד העצב תמיד תשכון גם השמחה בליבך.

מקווה שאני משמשת לך הוכחה שאפשר להמשיך, וגם לחייך...

אוהבת אותך ומבינה אותך ועצובה איתך עד בלי די,

וחיבוק גדול.

יהי זכרה ברוך.

לא בקרב הזה נפלת.

לא קצינים דפקו בדלת.

לא טקסים  של עם שלם.

לא מטח של יריות.

לא צפירה קורעת לב.

ומדי החאקי שלך, הדרגות, הכומתה

בכל זאת

נשארו
מיותמים.

http://www.youtube.com/watch?v=zq_n8R70Nz

לשנים כרוניקה משל עצמן.

גם לאובדן.

ילד נולד, זוחל, מחייך. מתהלך, מדבר, לומד.

ילד גדל וצומח, עולה לתורה, עולה על מדים, עולה על מטוס, רואה עולם.

ילד חוזר הביתה, מתחיל לבנות עתיד.

הכל פתוח, הזדמנויות אינספור ממתינות לו, שמחות רבות לפניו.

ולילה אחד, בטרם טעם הצלחות, בטרם צרבו כישלונות, בטרם חווה עוד אהבה, בטרם רווה נחת מילדיו שטרם נולדו, לילה אחד הוא עוזב. 

עוזב בטרם עת.

ורסיסי חייו מתנפצים בפניהם של אוהביו, נטמעים בנפשם, בגופם, במבטם.

הכאב מעצב את דרכם.

ובשארית כוחם ימשיכו. את חייהם. את חייו.

ולכתוב לו עוד כמה מילים, זה מה שנשאר.

אז עוד כמה מילים לך, ועליך, ועלינו.

 19 פברואר, 2001

ועכשיו כשהלכת יבואו ימים לא קלים.

דמעות ישפכו כמים, הלב יקרע לגזרים,

מחנק ישתלט על הכול .

ועכשיו כשהלכת שאלות יִוַותְרו ללא מענה,

המצפון יאמר בעוז את דברו,

חבטות יכו הכרה.

ועכשיו כשהלכת געגועים יִכַּתבו ויכאיבו,

לפעמים יעלו גם חיוך,

החְמַצָה תעטוף את הכול.

ועכשיו כשהלכת הדרך תֹאבד במהירות,

תְאַבֶּד בהירות.

האופל ינחית את זרועו,

וחושך על פני תהום.

ועכשיו כשהלכת לפעמים יצוץ שוב האור,

ויזין את עצמו וְיִלְמַד להיות,

ויפיח כוחות ורצון.

ועכשיו כשהלכת יבואו חיים חדשים,

יְמַלאו, יִגְדשו ויוכיחו,

יביאו מנחת ביכורים של תקווה. 

ועכשיו כשהלכת יסופרו סיפורים לרוב,

הצלילים ילוו וימתיקו,

זיכרונות יְשַמְרו חיים שְנַדָמוּ.

ואש הנשמה הבוערת תמיד,  תשתדל לנצח.

יש לי את הכוס הכחולה
ערבבתי בה מים חצי אלכוהול
וכמה שהיא מלאה היא נראית לי תמיד
ריקה מהכל

אויר.

מחר אני אקח אויר.

אני אקום בבוקר ואכין לי קפה בכוס הכחולה. ואקח אויר.

בכוס הכחולה אמא שותה קפה רק ביום שני, יספרו לך כל בני הבית. אבל מחר מותר, אפילו שיום שלישי.

מחר אשב לארוחת בוקר עם השלוש שיכולות להבין אותי כמו שרק הן יכולות. וביחד ניקח אויר.

ויבואו צהרי היום, והשעות שאחריהן, ותגיע אחות נפש יקרה אחרת, ונהייה עסוקות עד מאד מטבע הדברים, וסחף הדקות יישא אותי עמו, ומדי פעם איעצר. ואזכר. ואקח אויר.

ולא יקרו הרבה דברים שמחר מן הסתם אמורים היו לקרות, אם לאלוהים לא היו תכניות אחרות משלנו.

ולא תהייה שמחה גדולה בלב. או נרות. או מתנות.

רק בור. פעור. אינסופי. בלי שום קרן אור באפילה.

לא. באפילה הזאת אין שום קרן אור.

מחר יבואו לבקר פרפרים לבנים.

חייבים לבוא פרפרים לבנים.

מחר באופן מיוחד יתקיימו להם שני ימים במקביל. זה שהיה צריך, וזה החסר.

ובחסר אנחנו גם נצחק, וגם נאהב, וגם נתעצבן, וגם לרגע נשכח, ובעיקר, ניקח אויר.

כדי לנשום.

תגידי איך נראה לך, זה יום מוזר כזה
תגידי איך נראה לך, עוגת תפוחים וחצי קפה
וחצי משניים אחד לא שלם  

עשור שלם, שלושת אלפים שש מאות וחמישים ימים של ותק בחיים שבלעדיך, ועם זאת, מאד איתך.

זה מוזר אבל היעדרותך כל כך נוכחת, נוכחותך כל כך מכַוונת.

השלם לעולם יהיה חסר, הַיֵש לעולם יזכיר את שאיבדנו.

הגעגועים הם משהוא שאי אפשר להסביר, קיומם מוחלט באופן שאינו ניתן לערעור, ומהשנייה הראשונה הפכו לחלק אינטגראלי משגרת החיים. הם כאן ועכשיו גם אם אני לא נוגעת בהם רגע רגע, הם חלק בלתי נפרד ממני.

ולא רק הם. ביום שעזבת נפרמו כל חלקיי ונרקמו מחדש.

אז, כשאמא הבטיחה לי - 'את עוד תרקדי בשמחות של הילדים שלך', הייתי בטוחה שהיא מדמיינת. כרגיל, היא צדקה...

שני שירים השארת לי בצוואתך, האחד מדבר על הישרדות, השני על הרוח הנושבת בגבי, בדמי, בנשמתי. כמה סימלי.

היום שוב התכנסנו לשעה של דמעות, ונאמרו המילים, והתפילות, והכאב.

ובאו כל אוהביך והקדישו לך עוד קצת זמן של זכרון, ולנו חיבוק גדול, וליבנו רחב.

וחמשת הנסיכים, האחיין ויחידת האחייניות שלך, עמדו בגבורה ביום הקשה והנורא הזה, וכיבדו את המעמד והפגינו הבנה - כל אחד בדרכו הוא, באופן מעורר הערצה.

נסיכה מספר שלוש אף הקפידה לסדר לך את הפרחים ולהניח בחזרה כל עלה כותרת שנשמט לאדמה. אחר כך קישטה את שימך באבנים קטנות.

עשר שנים זה מספיק זמן בשביל לקבל פרספקטיבה, ועדיין לא מספיק זמן בשביל להבין.

מה שבטוח, שזה לגמרי הזמן לעצור רגע ולהגיד לך תודה.

נפלתי, התפתלתי, התחשלתי, התרוממתי, התאזנתי.

תודה על הליווי הצמוד, בלעדיך כל אלה היו בלתי אפשריים.

אני יודעת שאתה פה, אִיתִי, בטוחה שבדרך כלל אתה די גאה בי, אִיתִי כשאני שמחה, כשאני עצובה, כשאני מבולבלת, כשאני מצליחה, תמיד אִיתָי - תמיד אִיתִי.

אני מתה על סיכומים.

סיכומים עושים לי סדר. סיכומים מארגנים לי את כל ערימת החוויות והאינפורמציה שאני אוגרת ביומיום, מסדרים לי אותם במגירות הנכונות, מפזרים גיבובים, מפוגגים עננים, מבהירים תובנות.

תנו לי סיכומי שנה (עברית / לועזית - עדיף גם וגם) בכל תחום, הגישו לי אותם ערוכים היטב, ואני שותה בצמא כל מילה.

בעוד שלושה ימים מסתיימת שנה ומתחילה חדשה, ומבחינתי הסיכום הראוי הוא דווקא סיכום עשור.

לפני עשר שנים סטטוס לא היה מושג ברשת, ואף אחד לא חשב שצריך להקליק עליו 'לייק'.

לפני עשר שנים היה לי סטטוס אחר.

טרדותיי מן הסתם הסתכמו בטיפשויות השגרה, ואני 'אהבתי', גם אם לא לחצתי על שום עכבר.

הייתי אם לשני זאטוטים מקסימים אותם גידלנו באהבה גדולה, האחראי ואני, היה לי מקום עבודה קבוע שלא סבלתי (ואם לדייק - בו סבלתי בכל רגע נתון), חיינו זרמו על מי מנוחות, וכל זה היה רגע או שניים לפני שההוא עם הקלשון ביצע את זממו. לפני שהפכתי לאחות שכולה.

ואת אותם רגעים גודשים זיכרונות נצורים של פעם אחרונה.

חנוכה אחרון, יומולדת אחרון, טלפון אחרון, שיר חדש אחרון - מליון סיבות לחייך במאה אחוז, מבלי להיתקע עם הראש בקיר התזכורת הכאובה, שיש לי סיבה שלא.

נהרות של מים - צלולים פחות ולאט לאט קצת יותר - זרמו בקיומינו מאז. אז באיזה תחום להתמקד?

דומה שכל נושא בו אבחר לגעת, תמיד יאסוף אותי אל אותה נקודה.

כי לפני עשור בדיוק, הייתי אני והייתי אחרת.

הייתי רגע לפני שהגיח הבנזונה עם הקלשון.

ונראה שכל מה שאני וכל מי שאני היום, כל הווייתי, כל הפעלים היוצאים לטוב ולרע, כולם תוצרת מאד מקומית, של רגע אחד שחור משחור באותו פברואר אלפיים ואחת.

כל מה שאני, כל מי שאני.

אי אפשר ולא צריך ואפילו ממש לא הוגן שלא לחבר בין הדברים.

כי אותם זאטוטים בני השלוש והשש של תחילת העשור תכף חוגגים בר מצווה וסוויט סיקסטין, ומאז הם כבר לא רק שניים, הם כבר חמישה, ואיך אפשר שלא לחבר.

והיה בו בעשור הפרטי הזה שלי, כל מה שהיה בי קודם, רק הרבה יותר.

כי היו לי את כל הסיבות הכי טובות, ומאותו רגע  גם הכי דפוקות, למלא את תפקידי מול הוריי ביתר נאמנות - מסירות - כבוד - הערצה, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בזוגיות והזוגיות דבקה בי, ואפשרה לי מקום לצער - לאבל - לשמחה - לדמעות - לשיגיונות, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בחברות והחברות דבקה בי והכילה ועטפה וגוננה ואיך אפשר שלא לחבר.

כי גיליתי את הכוח ואת האהבה שבקבוצת תמיכה שם הרווחתי חברות אמת והבנה, שם צמחה בי סקרנות לעולם מקצועי חדש ועזבתי מקום עבודה ובחרתי בדרך חדשה ממלאה ומספקת, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי מערכות יחסים עם העולם צמחו, אחרות התפוררו, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי חזרתי לכתוב ולמדתי איך להקל על עצמי, ולעיתים - למרות שזה נורא כאב - איך לא לוותר לעצמי, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי המצאתי לעצמי סימנים וקיבלתי מסרים ואיך אפשר שלא לחבר.

אי אפשר.

הכל קשור ומתחבר וכמו בפתרון מבוכים שנסיכה מספר שלוש שלי כל כך אוהבת לעשות, העכבר, באיזו דרך שלא ילך, תמיד יגיע לאותה גבינה.

זאת הגבינה שלי, ושאף אחד לא יזיז לי אותה גם אם לפעמים היא לגמרי חמוצה, כי בעשור הזה בעיקר למדתי איך להשלים ולקבל - אפילו אם זה לגמרי לא מקובל עלי, ובאמת שאני לא יכולה שלא לחבר.

המוות, הוא אחת ההפתעות הכי גדולות של החיים.

איך שלא יהיה, באיזו צורה שלא יבוא, הוא תמיד יבוא לך בפרצוף, תמיד יצליח להדהים אותך, להשאיר אותך פעור פה, נרעש, מבולבל, מזועזע.

ההבדל בין ההפתעה הזו לאחרות, הוא שאותה, אתה אף פעם לא מצליח באמת להבין.

המוות תמיד נשאר במחלקת ההזיה.

כמה שתתרגל אליו, עדיין תישאר עם אלף סימני שאלה, ויותר.

המוות עשה לי מסיבת הפתעה לפני תשע שנים.

תשע שנים זה מספיק זמן כדי לבכות הרבה, להתגעגע עד בלי די, לכאוב כהוגן, להפסיק להילחם, לקבל באיזה אופן מתפשר, לחפש תשובות, ללמוד להתמודד,  אבל לא כדי באמת להבין.

הדבר היחיד שכבר ברור לי הוא, שלי כבר אין.

אין לי אח.

אין לי אותך.

אין לי אותך בבוקר, אין לי אותך בצהריים או בערב.

אין לי אותך כדי לשמוח איתך, לספר לך, להתחבק איתך, להתווכח איתך.

אין לי אותך כדי  ללמוד ממך, להתעצבן עליך, להתגאות בך, לריב איתך ואחר כך להשלים.

אין לי אותך כדי להצחיק אותך, לקחת איתך טרמפ, להתייעץ איתך, לקבוע איתך אצל אבא ואמא, להשוויץ בילדים, להכין לך משהו טעים, לשתף אותך, לדאוג לך כשאתה בכבישים, כשאתה יוצא למילואים, או כל הדברים האחרים האלה שקורים בין אחים, אני חושבת.

וזה מאד עצוב, ומאד מאד לא ברור. למרות שזה כבר די ברור.

הקלישאות עובדות והזמן עשה את שלו.

כבר הבנתי שאין סיכוי שפתאום תופיע, כבר הפסקתי לחלום על כך, לפנטז או לקוות.

זה עדיין לא עושה את זה יותר מובן, או יותר קל, או יותר נח.

מזלי שאתה שולח לי סימנים, מאותת לי שלא עזבת, לא עוזב, וכפי הנראה תישאר איתי ככה עד הסוף.

כי ככה זה אחים. אני חושבת.

אזכרה, 19 פברואר, 2010.

מה לכתוב? מאיפה להתחיל?

איך מתחילים בכלל לפרק למילים כתובות שבע וחצי שנים של מחשבות? של געגועים? של שינויים? של זיכרונות? של דמעות? של כאב? של שמחה?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה.

אם היית נכנס עכשיו לקפה בטח היית בשוק. ובטח גם לא.

כי גם אם אתה לא מכיר מפה, אתה בטח מכיר משם, וקיומך אינו חדל, והיעדרותך הופכת את נוכחותך חזקה אף יותר.

איתך איבדתי אותך, איתך נחתתי לתחתיות, איתך למדתי להתגבר, איתך חזרתי לחיים, ובלי משים, מתוך הכאב הנורא, הפכת למקור של כח.

פרצת את הדרך אל עצמי, הולכת אותי למחוזות חדשים, חלקם אפלים, חלקם עמומים, ועם הזמן שפכנו יחד טיפות אור זהירות בחשיכה, ופילסנו דרך, פנימה, והחוצה, ולמעלה, ולמטה, ועברנו סיור מודרך בנבכי הנשמה המצפון והזיכרון, והצלחנו לסלול לנו נתיב, ולזהות תמרורים, ולהימנע מבורות, ולפעמים גם לא.

וכל זה לא היה קורה אם הייתי באמת לבד. מבלי הליווי הצמוד שלך. ללא התחושה - גם אם לא הייתה ממש מודעת - שאתה לא עוזב אותי לרגע.

היום גיליתי שפרפרים לבנים מזכירים לי אותך. והבנתי שאולי בדמותם אתה מעופף סביבי, ואלי, ויוצר הילות של הגנה, ומעגלי אנרגיה, שמאפשרים לי להמשיך.

והבנתי גם שכל פרפר לבן הוא סוג של דרישת שלום, או של חיבוק, או הושטת יד לעזרה, או סימן, שאתה כאן.

וכל שנותר לי לאחל לעצמי, מתמצה בברכות של פרפרים לבנים, שימשיכו להקיף ולעטוף ולרחף ולרפרף ולהחזיק אותי חזק, שלא אפול, ולעזור לי לצמוח, ולשמוח, ולאהוב, וגם להתגעגע, ולהיזכר, בחיוך הלוואי.

נשיקות לך פרפר לבן פרטי ואישי שלי.

(יולי 2008)