Twenty Four Seven

היום, לפני מאה שלושים ותשע שנים, נולד
האיש שהמציא את שירי הילדים בשפה העברית, האיש שחידש וחידד ועשה ים של כבוד לשפה העברית.
האיש שעל סיגריה  אמר - "בצד אחד אש, בצד
שני טיפש ובאמצע  עשב יבש", וכשבפסח ראה
מצות עם מי סודה כינה אותם "לחם צר ומים לחץ".

כן, גם חוש הומור היה לו חוץ מכישרון.

בלי ששמנו לב, מינקותנו הוא מלווה אותנו.
המשורר הלאומי היצירתי, היצרי והנועז שלנו. 

טובי המלחינים, טובי המבצעים הכי עדכניים,
כמה שירי אהבה.  

בילדותינו היו אלה שירי אהבה נפלאים על
ציפורים ופרפרים, וכשבגרנו גילינו את  שירי
האהבה לאהובות, לעם היהודי, ולמכורה, שעליה חלם ובה לא נולד. שם פתאום גילינו
את הצד המתייסר, הכמה, החושק.

תחלקו עלי, תגידו שאתם לא מתחברים לסגנון
הארכאי, שהשפה לא תמיד ממש ברורה, הגלותיות, וכל המלעיל והמלרע, תגידו מה שתגידו, הצלחה
נמדדת במבחן הזמן, ועם אחת כזאת - לא מתווכחים. נקודה.

הרי רק הבוקר בהגיענו לגן, הראתה
לי נסיכה מספר ארבע את החוברת עם השירים של 
"אמא איך מתחילים את השם שלו?", השירים שבסופו של דבר כל פעוט ארצישראלי
(שלא למד בבית שמש) מדקלם.

לא יודעת למה אבל עם כל העולם המטורף הזה
שקורה לנו יום יום, מרגיע אותי לדעת שיש גם פינות של שפיות שעדיין יש לנו כבוד לתרבות
שלנו, וחוץ מזה ביאליק הוא סיפור של תקווה.  

היתום האוקראיני שגדל בבית רבני, שפרץ
את גבולות השכלתו אל מעבר לדלת אמותיו המוכרות והמגוננות,  שבדרך לקח חלק בגדולי האירועים של ההיסטוריה, שסיים
את חייו כתל-אביבי ברנז'אי של שנות השלושים של המאה הקודמת, כשבחבר'ה שלו ש"י
עגנון ונחום גוטמן. האיש ששילב בין יהדות לציונות והוכיח שאפשר גם וגם, ושזה לא סותר. 

האיש שכתב וכתב וכתב. 

היום יום הולדתו.

אחרי דפדוף במוסף 'זמנים מודרניים' וזעזוע המח שחטפתי בעקבות ההכרות שערכה לי אחת הכתבות, עם עולם חגיגות ימי הולדת לגיל שנה (שנה!) הנערכות בקנה מידה 'חתונתי' - ותאמינו לי, הספיקו לי רק הכותרות, לא התאמצתי יותר מדי -  אחרי כל זה, נקרתה בדרכי כתבה אחרת. לגמרי אחרת.

לנוכח הבשורה הקשה העולה מדפי העיתון העוסק בחגיגות לעוללים - כולם בוכים שאין, ואת מה שיש (למשל - שלושים אלף שקלים), בוחרים להוציא על יומולדת לגיל שנה - הכתבה האחרת, שכותרתה ('אל תשכח מי אוהב אותך') אומרת הכל, איזנה אותי משהו. הזכירה לי שעדיין יש איזה קול שפוי בעולם. שאני לא הנורמלית היחידה שחושבת שקרנבל ברזילאי בגן אירועים לכבוד הפעוט המלכותי, זה שגוי, קלוקל, ראוותני, חסר כל ערך חיובי ממשי, בקיצור, אנטי חינוכי בעליל.

ואני דווקא בעד חגיגות.

כשמלאו לנסיכה מספר אחת שנה, הוזמנה כל המשפחה הקרובה לביתנו הקט, ועל השולחן הוגשו מטעמים תוצרת בית, והיו ברכות שנכתבו מעומק הלב (מילים השמורות אתנו עד היום, ולתמיד) ועוגה ומתנות, ושירי יומולדת, ושמחה גדולה בלב, סיבה טובה לכינוס משפחתי חגיגי ולכמה תמונות למזכרת.

וגם ארבעת אחיה שבאו אחריה קיבלו וימשיכו לקבל תשומת לב ראויה ומשמחת.

חיינו ראויים לשמחות זה ברור.

מכאן ועד הפקות ענק? יצירת כאלה סטנדרטים וגירויים מטורפים מגיל כל כך צעיר, לא ישאירו להם יותר מדי אופציות מגוונות בעתיד. הרי מפעם לפעם התקן ישודרג, זה ברור, ובגיל שתיים עשרה - אחרי שבגיל שמונה כבר עשו באנג'י ובגיל עשר הטיסו כדור פורח עם עוד ארבעים חברים - סקס סמים ווידאו טייפ בהחלט יכולים להפוך לאופציה לגיטימית.

כדאי לקרוא, להחזיר את הרגליים אל הקרקע, להיזכר במה שבאמת חשוב.

ולפני כן, נגיד עכשיו, ממש ברגע זה  - לנסות להיזכר רגע, באיזה אושר מהילדות.

מה עלה לכם ראשון לראש? אני ראיתי הופעה שעשינו, כל הבנות בשכונה, מול כל ההורים, אצלנו בבית, בסלון שאולתר לבימת הופעות, עליה הצגנו את כל הרפרטואר האירוויזיוני בג'יבריש. ג'יבריש באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, תלוי בשיר  ('טי וורה, טי ווה, לה קונטרה' - לא המילים אחת לאחת?).

לא הלכנו לאולפן הקלטות, לא היה לנו מאיפה להוריד את המילים המדויקות, בטוח זייפנו, ובגדי ההופעה נשלפו סביר להניח - מהארון של אמא או מארגז התחפושות.

אף זכורה לי תקרית מהאירוע. לאחת מהכוכבות הנולדות (אחותי?) שהלכה יחפה נכנסה סיכה לרגל! דרמה, תודו.

לדעתי הייתי מהקטנות שבעיקר הסתובבו לזמרות המקצועיות בין הרגליים ויכול להיות שאף לא הורשיתי להשתתף בכל הביצועים אבל זו הייתה שבת 'טו ריממבר'.

אחר כך נזכרתי בעוגת הרולדה של אמא שלי (רולדות היו להיט). בנסיעות השבועיות לים המלח עם הסירים של ארוחת הצהריים ביום ששי מיד אחרי בית ספר. באימא שלי מאפרת אותי לפורים. בשלג עם אחי הקטן. כאלה.

אין לי ממש זיכרונות גרנדיוזיים, אבל כן זוכרת את אבא שלי שר לנו 'שני אורות בליל' תוך כדי נהיגה ברכב בלתי ממוזג של שנות השבעים, כשאימא ושתי בנות מצטרפות אליו (לשירה, לא לנהיגה).

הזיכרון הזה ממלא אותי חם וערגה שאי אפשר לייצר אחרת.

וכאלה אני רוצה שיהיו לילדים שלי.

וכשבבית משתולל ההומור וכל השכנים שומעים את כולם מתגלגלים מצחוק (כן כן, לא רק צועקים פה), כשכולנו מתפעלים ממרגליות פיהם, כשעוקבים ביחד אחרי העלים החדשים שהנביט האבוקדו עם הגפרורים שעל השיש, כשאנחנו מספרים סיפורים על הילדות שלנו והם מרותקים, כשאני כותבת משהו אוהב על שקית הסנדוויץ' של בית ספר, כשאנחנו משתפים כמה פתטיים יצאנו בהזדמנות זו אחרת, כשאנחנו שומעים מוסיקה ביחד, כשאני מכינה איתם עוגה, כשאני מחבקת ומנשקת עד שלא נשאר להם אוויר ומגלה להם באוזן בסודי סודות כמה הם מיוחדים ומדהימים. הכי מכולם.

ברגעים שכאלה, כשאני רואה להם את הברק של העיניים, אני עוצרת רגע ומדמיינת איך בזה הרגע נוצר במוחם זיכרון נוסף 'של בית', ומתפללת שברבות הימים, מראה, ריח, צליל או כל דבר אחר, יעלו בהם את הרגעים האלה, ימרחו להם איזה חיוך נעים על הפנים, וימלאו אותם בגעגוע.

עכשיו אתם רשאים לעבור לכתבה ואל תשכחו מי אוהב אתכם.

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

אף פעם לא נהייתי יותר אמיצה ממה שהייתי רגע לפני.

להיפך, עם השנים, השפנפנית הקטנטנה שבי (ולא, לא התכוונתי לזאתי מדף האמצע), רק התרפדה לה, ותפסה מקום טוב שורה ראשונה באמצע, אצלי בלב. (הלב זה הדבר הראשון שמרגישים בו את הפחד לא? או שמא הבטן? או הברכיים?)/

שורה תחתונה - אני פחדנית. ואני אמא. וזה לא ממש שילוב מומלץ.

סביר להניח שכתינוקת וכילדה נטיתי לעשות את כל הדברים המסוכנים האלה שילדים עושים, ובעיתם תפקידנו כהורים מקבל מימד נוסף.

לא זוכרת ששמעתי עלי סיפורים, מהם יש לייחס לי פחד או רתיעה מפני משהוא ספציפי. או כללי.

כן אני זוכרת, סיפורי פציעה מרובים בברכיים ובמרפקים, מה שבטח מעיד על כך שלא ממש נזהרתי מלקיחת סיכונים.

מכאן שעל פניו - אין לי ממש מה לספר על ספת הפסיכולוג ועוד לשים על זה 400 שקל.

אבל הפחד היה שם כבר אז. אני יודעת.

אני יודעת כי אני זוכרת פוביה מגיל הגן, או אולי טיפה אחרי.

הייתי ילדה עם דמיון עסוק מסתבר.

היתה שם כף יד כחלחלה, שמנמנה עגלגלה ונפוחה, אצבעותיה קצרות, עשויה לֶבֵד, (הבד הזה של שעות היצירה -  זה שעושה צמרמורת), מחוברת לזרוע צרה, ארוכה ואינסופית (אותו בד, אותו צבע).

תמיד מגיחה מאחורי.

נכנסת מבעד לחלון, בין אם הוא פתוח ובין אם סגור (מכאן יש להסיק שהיה לי פחד מחלונות? ואם כן מה זה לעזאזל אומר???), ואני לא צריכה להסב מבט. אני רואה אותה גם אם אני מסתכלת קדימה. למרות שהיא תמיד נשארת מאחור.

והיא לא עושה לי כלום היד הזאת. רק נמצאת שם. מאחורי. מופיעה ונשארת. ואם אני קמה היא קמה אחרי. לא נוגעת.

עוקבת.

מטרידה.

ואני בטוחה שאם הייתי יכולה לצייר לכם את היד הזאת, או  להראות לכם תמונה שלה, הייתם מסוגלים לקנות אותה מתנה לזאטוטים שלכם, שיתחבקו איתה, נראית מה זה ידידותית, אבל אותי היא הפחידה פחד מוות.

באיזה שהוא שלב היא נעלמה. אני יודעת כי כשהייתי בת תשע עברנו דירה, וְלַיָד ולי, אין שום זיכרונות משותפים מהבית אליו עברנו, או מאיזה שהוא בית מאז.

בנעוריי כיכבו טיולים אינספור בתנועה ועם הגרעין, ושינה בְּחוֹרִים נידחים ושכוחי אל, וטרמפים מטורפים (ששש... עדיין מפחיד שאמא תשמע), והתפלחויות עם החבר'ה להופעות (היינו עניים והיינו חייבים לראות עוד פעם ועוד פעם את 'חתונה לבנה'), ולא נרשמו שום אירועים מיוחדים של 'אני לא באה כי אני מתה מפחד' או כאלה. נכון שהיו צריכים לדחוף אותי כדי לקפוץ ב'יהודיה', ונכון שהפגנתי אוקטאבות גבוהות בעת הקפיצה, אבל חמישה שישה מטר קפיצה, רבאק.

אז מתי כן התחיל שוב הפחד לבצבץ? מתי שוב נעורה לחיים היד שנעלמה, או נִמנמה - ופרצה לה שוב לתודעה? בתחפושות היא חזרה, בדמות פחדים קטנים, תסריטי אימה ליגה ג', וכל מיני חרדות קלות (קלות אך מרובות).

מתי שבה לאסי הביתה? קשה לי להצביע בדיוק. חכמה, עשתה את זה בטפטופים, בָּקטנה - כדי שלא ארגיש ואגרש אותה תכף ומיד - וכשקנתה לה מקום של קבע, לך תזיז אותה משם. 

עם השנים פשוט הפחתתי פעילויות שעלולות להוות כל סיכון בטיחותי, בטחוני, נפשי או פיסי, ובמקביל הדמיון שלי חזר להיות מאד עסוק. והוא פורה, אל תשאלו.

אני יכולה להיות אלופת תרחישי זוועה, כאלה שאפילו לרמבו היו מקפיצים איזה שריר.

ההבדל היחיד (אותו אחד שעושה את כל ההבדל) בין אז להיום הוא, שהיום, יש לי מפתח.

וגם שאין לי ברירה. אימהות ו'יָדוֹפוביה' לא הולך ביחד.

גם אם אני מתה מפחד כמו שפן קטן, או אפילו אם הרחקתי לכת, נסחפתי, והרשיתי לעצמי להתפנן על איזה טרגדיה נוראית ומזעזעת שתתרחש ממש כל רגע, אני כבר יודעת  לזהות אותם - את הפחדים המחליפים דמויות (ידיים מלֶבֵד אני כבר  שנים לא רואה, אבל רוצחים חסרי לב וחוטפים סדרתיים חסרי רחמים  - חופשי).

והכי חשוב, אני יודעת לתת להם בעיטה, לכל התעתועים האלה, ולהעיף אותם ב'ווֹלֶה' לקיבנימט.

עוד לא הגעתי למצב שאני נכנסת באמ-אמא שלהם מראש, אבל את העובדה שהם אורחים בלתי רצויים נראה לי שהם כבר הפנימו.

אתמול כשעלה שמו של סמי מיכאל באחד הצ'אטים שלי נזכרתי.

את 'סופה בין הדקלים' קראתי בכיתה ז' בפעם הראשונה.

וגם בפעם השנייה, וגם בשלישית, וגם...

בעצם, במשך כל שנת הבת-מצווה שלי, (נא להגות 'בת מצווה' כמו שאומרים בשכונה), כיכב הספר הזה באופן אקסקלוסיבי בגרדרובת הקריאה שלי.

שנה שלמה קראתי בו חזור וקרוא, ובכל פעם חוויתי מחדש.

בכל פעם נהניתי מחדש, בכל פעם נבהלתי מחדש, בכל פעם חששתי מחדש לעתידו של הגיבור, התאהבתי איתו מחדש, עברתי איתו באמפתיה גמורה את כל מסכת חייו רצופת הקשיים שוב ושוב ושוב.

אפילו למחנה הקיץ של הצופים לקחתי אותו איתי והייתי נרדמת איתו ועם פנס בשק השינה, מחוברת לאדמה.

ואח"כ זה היה ככה עם "איה הג'ינג'ית"', שהייתי סוחבת מאחותי בהיחבא. (מתוקף היותי לא ממש שומרת על חפצים שנזדמנו לידי, וגם נוטה לאבד אותם בעקביות - נאסר עלי לגעת בחפציה ובספריה ובבגדיה, ואני כמובן הייתי גונבת לה ללא הרף).

אחרי 'איה' באו חבורת "יוסל'ה איך זה קרה" ושאר ספריו המופלאים של פוצ'ו. (גם הם כמובן, כולם של אחותי הגדולה).

ומתוקף הזיכרון הבנתי משהוא על הרגלי הקריאה שלי בצעירותי.

פעם הייתי קוראת ספרים ב'לופ'.

וזה לא משהוא שנראה לי באותם ימים חריג או משונה, לא זוכרת שאי פעם עצרתי לחשוב על זה, פשוט ככה קראתי ספרים, over & over again.

וזה קטע לא נורמאלי. ככה לפחות זה נראה לי היום. מבחינתי ספר ייפול לידי פעם אחת בלבד. סיימתי? התעלפתי מסערת רגשות שווה? יופי. עתה עלי למהר ולהסתער על הספר הבא. הזמן קצר וצריך להספיק לקרוא.

רק ספרים חזקים ומעולים ביותר משאירים אותי בחוסר יכולת לזנק בקלות אל עבר הספר הבא.

לוקח לי כמה וכמה ימים להשתחרר ואף להפסיק לחשוב בשפה בה הספר כתוב.

ולכן אני מרוצה מעצמי על הזיכרון הזה.

כי ממנו אני מסיקה שכילדה לקחתי לי את כל הזמן שבעולם, להנות מדברים שאהבתי לעשות. עד הסוף. אולי מתוך תחושה וידיעה פנימית כלשהיא - כי פעם יהיה הזמן הפנוי שבידי מצרך יקר ערך, מי יודע...

יכולתי והרשתי לעצמי להתענג על ספר טוב ולסחוט ממנו את כל המיץ עד הטיפה האחרונה, ואז בנחת לעבור לספר הבא.

כי מי רודף אחרי?

גמעתי בשקיקה את המילים וריפדתי לי בהם את הנשמה.

אחחחחחחחח... איזה כיף.

והיום אני קוראת בחטף, כל הזמן בין לבין, ב'פרסומות'.

ובסופו של יום תענוג הקריאה גם עולה לי בלא מעט שעות שינה יקרות מפז.

אבל הקריאה והכתיבה מתדלקות אותי וממלאות אותי באנרגיה, לא פחות ולעיתים אף יותר, מהשינה.

מוזר אבל אולי מתוך כל ה'מיהורים' האלה של חיי הנוכחים (לפני שאני אני, אני אמא לא?) - פיתחתי בשנה האחרונה מין הרגל שכזה.

על כל שידה בה מונח הספר שבדיוק אני זה עתה קוראת, מונח גם 'מרקר'.

ספר, סימנייה (אמיתית או מאולתרת - זה משתנה) 'ומרקר' נודדים איתי מחדר לחדר בבית.

ואני מסמנת לי משפטים ש'עושים לי את זה', בעת הקריאה. (רק בספרים השייכים לי, תירגעו...!)

כל מיני סוגים של.

משפטים מנוסחים היטב. משפטים עם רעיון מבריק. משפטים שמזכירים לי. משפטים שמבהירים לי. משפטים שמגרדים לי את הלב. משפטים שמפרפרים לי את הבטן. כאלה.

ככה אני יותר רגועה.

יודעת שאם פעם לעת זקנה, יקרה בדרכי מעט זמן פנוי - גם זה בספק כי אז בטח כל חמשת הנסיכים כבר יעמיסו עלי את כל הג'וניורס שלהם, בעזרת השם ואם ירצה השם וכל מה שצריך לומר בכל הנוגע - או אז אטול לידי את אחת הכריכות העוטפת את המילים שכה אהבתי, אדפדף וארפרף בינות למשפטים שפעם הרטיטו את ליבי, אבחן את תחושותיי.

ואף אבין כי אם התחושה שתעלה תהייה קצת שונה, הרי זה משום שמעט השתניתי.

ואזכר בעצמי צעירה יותר.

ובטוח אודה לעצמי על ההשקעה-לטווח-רחוק שהוכיחה את עצמה.

בסך-הכל, הרי יש לנו כל מיני סוגים של קרנות פנסיה שעלינו להשקיע בהן מבעוד מועד לא?

אוקטובר 73, ואני אוחזת בידה של אמא, בידה השנייה מחזיקה אחותי הגדולה, חוזרות הביתה ברגל בשעת צהריים. הרחוב חם, שקט ומנומנם.

ופתאום שמענו אותה, מחרישת אוזניים ומחרידת לב.

ידינו ננעלו בידיה של אמא והגברנו את קצב הליכתנו שהפכה למנוסה מבוהלת עד שהגענו ליעדנו. מבצרינו. מזל שהיינו כבר ממש בקרבתו.

היינו אמא ושתי בנות לבד בבית. אבא היה בגרמניה מטעם העבודה.

כך פרצה מלחמת יום כיפור שלי.

אחר - כך באו ימים ולילות חשוכים של חלונות עטויי שמיכות, ופנסי מכוניות צבועים בכחול.

אבא חזר לארץ יומיים אחרי שהכל התחיל ולא גוייס.

לא ממש עסקתי אז בתהיות לגבי אופן פעולתה של הממשלה ואם דדו, דיין או גולדה יכלו למנוע את האבידות הקשות. לא עלה בדעתי לחשוב על כך שמשפחות שלימות התרסקו אל תוך האובדן והשכול. לא הבנתי בכלל את גודל האירוע - למשל שכל צבאות ערב ואחותם קמו עלינו לכלותינו.

הייתי בסך הכל ילדה בת 6, שאמרו לה שיש מלחמה, וידעה שבמלחמה חיילים יכולים למות, ולמרות שנורא התגעגעתי לאבא שלי ורציתי אותו לידי, שמחתי שהוא בגרמניה (דווקא גרמניה, כמה אירוני), כי ככה במלחמה הזאת, אין סיכוי שהוא ימות.

שבת.

השעה שעת צהריים מתקדמת, אבא מסיים לערוך לכבודנו את שולחן הפינוקים, אמא משבצת באותו שולחן בדיוק את תרומתה הנכבדת לאירוע, ואנו נקראות בחגיגיות לסלון.

אפשר להתחיל. הכול מוכן.

אחותי ואני עולצות כמנהגינו מדי שבת, למראהו של שולחן ססגוני עמוס כל טוב, זה שהוכן אקסקלוסיבית עבורנו, ונשאבות היישר לעיצומה של מסיבת יום ההולדת הפרטית מאד שלנו. זו שאנו עורכות ממש לעצמינו כל שבת אחה"צ.

באותן שעות בדיוק אבא יוצא לראות את הפועל ירושלים על המגרש ואמא משכילה לגנוב תנומה...

אין לי מושג או איזה שבב של זיכרון באשר לתכנית האומנותית בה בחרנו לעסוק במהלך אותם בילויים שבועיים, ולא שהזמנו ליצן או קוסם, אבל קסם רב היה בשעות אלה ללא כל ספק, אחרת לא היה לזיכרון הזה טעם של סוכרייה.

נראה לי כי כשפסק אבא לפקוד את מגרשי הכדורגל, פסקו גם החגיגות השבועיות.

אם רק היו מקללים קצת פחות במגרשים....