Twenty Four Seven

מה יש בו בזמן שתופס אותנו כל כך חזק?

אנו מציינים כל דבר, סופרים דקות ימים חודשים ושנים, מתקדמים ממועד אחד למשנהו בציפייה או בחשש. ממלאים יומנים, מתכננים תכניות וחלקינו גם מחפשים רמזים סימנים תווים ואותות.

לְמה? לכל שאינו נודע.

ואפילו כולנו כבר מאד חכמים, כולנו מאד מאד מתקדמים, עדיין אינינו יודעים את כל התורה כולה.

אנו צועדים בגאון אל הקידמה, מפותחי טכנולוגיות ועתירי ניסיון, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.

מתסכל? לא בטוח. חוסר ודאות מעורר סקרנות, סקרנות מעוררת חיפוש. חיפוש מעורר תהיות ואלה לא פעם באות על סיפוקן בדמות התשובות אותן אנו מוצאים בדרכינו.

אז במקום להיכנע לתחזיות אפוקליפטיות שיסודן לעיתים טעון בפרשנות לוקה בחסר, אפשר לבחור להסתכל על זה קצת אחרת.

מחר יום חדש. בדיוק  כמו שהיה יום ששי שעבר. ואם נחדד, גם היום היה בדיוק יום שכזה. חדש.

יום חדש צופן בחובו אפשרויות אינספור, לטוב ולפחות טוב, ולמרות שיש לי סימפטיה רבה מאד לזמנים ומועדים (לששון בעיקר...), בשורות טובות או חלילה גזירות רעות, יכולות ליפול עלינו גם בלי שום קשר ברור ללוח השנה. סתם (?) ככה.

המטרונום הפרטי של כל אחד מאתנו הוא שיקבע אם נלך לישון מבוהלים או רגועים לקראת העתיד המתרחש לבוא.

מבחינתי מחר יום ששי. ששי עם תאריך ממש חינני. ובמקרה שסימנים חיפשתי, מצאתי בו זוגיות, דואליות, התחלה והצלחה.

ככה שאם כבר, אני מאד נרגשת לקראת מחר, כמו שעלי להתרגש לקראת כל יום חדש.

ותודה לחכמי המאיה, שגרמו לי לעצור, לחשוב, להעריך, להוקיר, למצות.

(רבע ל - 21.12.2012)

מכירים את השיר הנודניק הזה שנדבק ולא עוזב?

וכשהוא בא ומשתקע, כל שאנחנו מנסים לעשות מתמקד בלנסות להעיף אותו בבעיטה מהמח כי אחרי איזה עשרה סיבובים, גם אם זה שיר שאנחנו ממש אוהבים, רבאק - יש גבול...

זה מטריד. ומטריד. ומטריד. והמלחמה הזאת, גוזלת חתיכת אנרגיה די נכבדת מהרגע, ובדרך כלל הסיכויים לנצח בה קלושים. השיר נתקע על play בניגון חוזר ורק כשאנחנו לגמרי לא שמים לב ומרפים, הוא עוזב. מרצונו החופשי. מפסיק להטריד, נעלם ונשכח.

מסתבר שמערכת היחסים שפיתחתי עם השיר האחרון שבא לבקר בלי הזמנה וגם נשאר לארוחת ערב - עובדת. מה זה עובדת.

עובדה: מהפך!

מועקה הפכה למסר.

שיר אחד שלא עזב - לאו דווקא אחד שפיתחתי אליו איזו חיבה מיוחדת, ובכל זאת נעם לאזניי - שב וחזר אלי משך
כל אותו היום. ולאור (כן כן, כבר לא 'לנוכח') העובדה  שנתקע, בסופו של דבר הייתי מספיק קשובה וזיהיתי התרחשויות סביבו כשגם טרח להתנגן ברדיו - התקיף בכל החזיתות ולא עזב. ועיקשותו הנחרצת הצליחה סוף סוף להזיז אותי מעיקשותי הנחרצת, וירד האסימון.

 איף יו קאנט ביט דם - ג'וין דם... איך? איך לא עליתי על הפשטות הזו קודם???

כשישב לקפה, במקום להמשיך ולנסות למצוא דרכים לנפנף אותו החוצה, הקשבתי. פשוט הקשבתי.

אפילו לא הייתי ודאית באשר לזהות המבצע! לתוכן!! למילים!!!

וזה - לא קורה לי הרבה. ממש לא.

ובאמצע הלילה נזכרתי, והתיישבתי מול הסייענים שלי, גוגל, יו טיוב, azlyrics, וחפרתי. ומצאתי. והקשבתי. וקראתי. וחשבתי. וניתחתי. והבנתי.

כל הסימנים היו שם. והחיבורים ממשיכים להתחבר עדיין. תוך כדי כתיבה.

אני מאמינה בהרבה דברים. באלוהים. באנשים. באהבה. ביקום. בחמלה. במילים. במוסיקה.

המוסיקה - נועדה להישמע. ואנו נועדנו להקשיב. והיקום מזמן לנו אותה בדרכים נסתרות ומכוון אותנו דרכה יום יום. ללא הרף. למקומות טובים. מרגיעים. מבהירים.

ואנחנו שמגישים לנו מכל פינה את הצלילים והמילים על מגש של כסף, כל שנותר לנו הוא להקשיב.

פשוט להקשיב.

 *     *     *

* אחד השירים היפים והעצובים ביותר שאני מכירה. (ולא, זה לא השיר ה'מציקן'...)

http://www.youtube.com/watch?v=uAsV5-Hv-7U 

ואם בא לכם על הגירסה המקוצרת והעדכנית יותר -

http://www.youtube.com/watch?v=8BIAi3Oo7To 

אני מתה על סיכומים.

סיכומים עושים לי סדר. סיכומים מארגנים לי את כל ערימת החוויות והאינפורמציה שאני אוגרת ביומיום, מסדרים לי אותם במגירות הנכונות, מפזרים גיבובים, מפוגגים עננים, מבהירים תובנות.

תנו לי סיכומי שנה (עברית / לועזית - עדיף גם וגם) בכל תחום, הגישו לי אותם ערוכים היטב, ואני שותה בצמא כל מילה.

בעוד שלושה ימים מסתיימת שנה ומתחילה חדשה, ומבחינתי הסיכום הראוי הוא דווקא סיכום עשור.

לפני עשר שנים סטטוס לא היה מושג ברשת, ואף אחד לא חשב שצריך להקליק עליו 'לייק'.

לפני עשר שנים היה לי סטטוס אחר.

טרדותיי מן הסתם הסתכמו בטיפשויות השגרה, ואני 'אהבתי', גם אם לא לחצתי על שום עכבר.

הייתי אם לשני זאטוטים מקסימים אותם גידלנו באהבה גדולה, האחראי ואני, היה לי מקום עבודה קבוע שלא סבלתי (ואם לדייק - בו סבלתי בכל רגע נתון), חיינו זרמו על מי מנוחות, וכל זה היה רגע או שניים לפני שההוא עם הקלשון ביצע את זממו. לפני שהפכתי לאחות שכולה.

ואת אותם רגעים גודשים זיכרונות נצורים של פעם אחרונה.

חנוכה אחרון, יומולדת אחרון, טלפון אחרון, שיר חדש אחרון - מליון סיבות לחייך במאה אחוז, מבלי להיתקע עם הראש בקיר התזכורת הכאובה, שיש לי סיבה שלא.

נהרות של מים - צלולים פחות ולאט לאט קצת יותר - זרמו בקיומינו מאז. אז באיזה תחום להתמקד?

דומה שכל נושא בו אבחר לגעת, תמיד יאסוף אותי אל אותה נקודה.

כי לפני עשור בדיוק, הייתי אני והייתי אחרת.

הייתי רגע לפני שהגיח הבנזונה עם הקלשון.

ונראה שכל מה שאני וכל מי שאני היום, כל הווייתי, כל הפעלים היוצאים לטוב ולרע, כולם תוצרת מאד מקומית, של רגע אחד שחור משחור באותו פברואר אלפיים ואחת.

כל מה שאני, כל מי שאני.

אי אפשר ולא צריך ואפילו ממש לא הוגן שלא לחבר בין הדברים.

כי אותם זאטוטים בני השלוש והשש של תחילת העשור תכף חוגגים בר מצווה וסוויט סיקסטין, ומאז הם כבר לא רק שניים, הם כבר חמישה, ואיך אפשר שלא לחבר.

והיה בו בעשור הפרטי הזה שלי, כל מה שהיה בי קודם, רק הרבה יותר.

כי היו לי את כל הסיבות הכי טובות, ומאותו רגע  גם הכי דפוקות, למלא את תפקידי מול הוריי ביתר נאמנות - מסירות - כבוד - הערצה, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בזוגיות והזוגיות דבקה בי, ואפשרה לי מקום לצער - לאבל - לשמחה - לדמעות - לשיגיונות, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בחברות והחברות דבקה בי והכילה ועטפה וגוננה ואיך אפשר שלא לחבר.

כי גיליתי את הכוח ואת האהבה שבקבוצת תמיכה שם הרווחתי חברות אמת והבנה, שם צמחה בי סקרנות לעולם מקצועי חדש ועזבתי מקום עבודה ובחרתי בדרך חדשה ממלאה ומספקת, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי מערכות יחסים עם העולם צמחו, אחרות התפוררו, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי חזרתי לכתוב ולמדתי איך להקל על עצמי, ולעיתים - למרות שזה נורא כאב - איך לא לוותר לעצמי, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי המצאתי לעצמי סימנים וקיבלתי מסרים ואיך אפשר שלא לחבר.

אי אפשר.

הכל קשור ומתחבר וכמו בפתרון מבוכים שנסיכה מספר שלוש שלי כל כך אוהבת לעשות, העכבר, באיזו דרך שלא ילך, תמיד יגיע לאותה גבינה.

זאת הגבינה שלי, ושאף אחד לא יזיז לי אותה גם אם לפעמים היא לגמרי חמוצה, כי בעשור הזה בעיקר למדתי איך להשלים ולקבל - אפילו אם זה לגמרי לא מקובל עלי, ובאמת שאני לא יכולה שלא לחבר.

בשלב זה של חיי, אני יכולה להבין - לצערי וגם לשמחתי - כי את המתרחש בנפשם של אחרים, כמו גם בנפשנו הפרטית שלנו, אל לנו לשפוט בחומרה.

יש כמה תכונות 'בילד אין' שאני משתדלת להוריד להן ת'ראש, שינוחו קצת, ואם אפשר - שיכנסו לשנת חורף נצחית.

ברור לי שכן מותר לי לפשפש, לבדוק, לחפור, לנסות לקבל, להחליט להתנגד, אבל שיפוטיות רעילה מקומה מחוץ לתחום.

וזה מסובך העניין הזה.

בין אם נרצה ואם לא - בעולם שכולו תחרותיות, השגיות, דרבון בלתי מתפשר להצלחה ולשלמות, שלובים בסטנדרטים אישיים וחברתיים - אנחנו נמצאים כל הזמן על סקאלת המשווים / מושווים, דיינים ונאשמים.

והחיים, יש להם דינאמיקה משלהם.

החיים לוקחים אותנו למחוזות חדשים, לעיתים חיוביים מאד ולעיתים קצת פחות.

ובמקומות אלה אנו מפתיעים את עצמנו בהתנהלות שלא הייתה ממש מוכרת לנו עד לאותו הרגע.

אנחנו ממציאים את עצמינו בכל פעם מחדש.

יוצרים הצלחה, ממנפים כישרון, משדרגים מקוריות, נוסקים אל על. ולפעמים גם מועדים, נקלעים לסיטואציות בלתי שגרתיות, נכנעים לפורענות היצרים והרגשות. מגלים שגם המקומות אותם חשבנו לבטוחים ביותר עמוק בתוכנו, גם שם הלוחות הטקטוניים עלולים לשחרר לחץ ולהרעיד את פני הקרקע.

ואני, בכל התנסות ראשונית שכזו, הטומנת היכרות עם מה שלא הזדמן בדרכי עד כה, משתדלת להסיר את גלימת השופט, או לפחות להבהיר לה ת'צבע, ולנצל את המעמד דווקא כדי להבחין בצוהר החדש שנפתח עבורי להכרות שלי איתי עצמי. ומשם להמשיך.

ואת כל זה צריך לעשות בזהירות, מבלי לפגוע בי, או באחרים.

כמה עבודה...

יש כנראה דברים חזקים מאיתנו, מאמות המידה, מהאמונות, מהערכים ומהדפוסים עליהם גדלנו, ומאלה שיצרנו וביססנו לעצמינו ברבות השנים.

וצריך ללמוד להוריד מדי פעם את הכפפות, לנהוג בעצמינו במידה של עדינות, להפסיק להיות המבקרים הכי קשוחים שלנו. ואולי אפילו - גוד פורביד - לפרגן לעצמינו.

קיימות בעולם ששת אלפים ושמונה מאות שפות ידועות, כל אחת נהגית אחרת, נשמעת אחרת, מתנגנת אחרת, ובכל זאת, את מה שמרגישים, מרגישים בכל השפות אותו דבר...

אל לנו לשפוט - פעם רק ידעתי את זה, היום אני כבר מבינה.

*     *    *

תו השעה...(אין עליו, שלום האגדי)

(יפעת, עכשיו תורך....)

המוות, הוא אחת ההפתעות הכי גדולות של החיים.

איך שלא יהיה, באיזו צורה שלא יבוא, הוא תמיד יבוא לך בפרצוף, תמיד יצליח להדהים אותך, להשאיר אותך פעור פה, נרעש, מבולבל, מזועזע.

ההבדל בין ההפתעה הזו לאחרות, הוא שאותה, אתה אף פעם לא מצליח באמת להבין.

המוות תמיד נשאר במחלקת ההזיה.

כמה שתתרגל אליו, עדיין תישאר עם אלף סימני שאלה, ויותר.

המוות עשה לי מסיבת הפתעה לפני תשע שנים.

תשע שנים זה מספיק זמן כדי לבכות הרבה, להתגעגע עד בלי די, לכאוב כהוגן, להפסיק להילחם, לקבל באיזה אופן מתפשר, לחפש תשובות, ללמוד להתמודד,  אבל לא כדי באמת להבין.

הדבר היחיד שכבר ברור לי הוא, שלי כבר אין.

אין לי אח.

אין לי אותך.

אין לי אותך בבוקר, אין לי אותך בצהריים או בערב.

אין לי אותך כדי לשמוח איתך, לספר לך, להתחבק איתך, להתווכח איתך.

אין לי אותך כדי  ללמוד ממך, להתעצבן עליך, להתגאות בך, לריב איתך ואחר כך להשלים.

אין לי אותך כדי להצחיק אותך, לקחת איתך טרמפ, להתייעץ איתך, לקבוע איתך אצל אבא ואמא, להשוויץ בילדים, להכין לך משהו טעים, לשתף אותך, לדאוג לך כשאתה בכבישים, כשאתה יוצא למילואים, או כל הדברים האחרים האלה שקורים בין אחים, אני חושבת.

וזה מאד עצוב, ומאד מאד לא ברור. למרות שזה כבר די ברור.

הקלישאות עובדות והזמן עשה את שלו.

כבר הבנתי שאין סיכוי שפתאום תופיע, כבר הפסקתי לחלום על כך, לפנטז או לקוות.

זה עדיין לא עושה את זה יותר מובן, או יותר קל, או יותר נח.

מזלי שאתה שולח לי סימנים, מאותת לי שלא עזבת, לא עוזב, וכפי הנראה תישאר איתי ככה עד הסוף.

כי ככה זה אחים. אני חושבת.

אזכרה, 19 פברואר, 2010.

הקשתי על הלינק והוזמנתי לתחרות האמא האולטימטיבית.

בשלב הזה עוד הייתי רגועה, אבל כשההגדרה הפכה מאולטימטיבית ל'מושלמת', שם כבר הצטלצלו לי פעמונים בקופסה, ומיד הזדעמתי קלות.

נו באמת יש דבר כזה אמא מושלמת?

ראשונה כמובן קפצה לי לראש אמא שלי, אותה ללא ספק אני יכולה לשלוח לתחרות ולארגן לה אלף מצביעים (ובעיקר מצביעות/מעריצות) תוך שנייה. אף שלחתי לה את הקישור בדרישה שתרשם לתחרות לאלתר, מה שגרר את תגובתה שעם כל הכבוד קצת נסחפתי. צנועה.

אבל רגע או שניים של מחשבה נוספת הביאו אותי למסקנה שגם היא, או יותר נכון - אפילו היא, לא מושלמת.

הרי הייתה זו אמא שלי המושלמת בעצמה, שלימדה אותי ש'אין דבר כזה - מושלם'.

בימיה הקשים ביותר, שהיו גם ימיי הקשים ביותר, היא, מעומק מכאובה ומעונק טוב ליבה וחכמת חייה התעקשה, 'אין מושלם ממי, אפילו הטבע לא מושלם, אלה החיים, קבלי אותם כפי שהם, על הטוב הרב שבהם, וגם על הרע'.

ואני הקשבתי, והפנמתי, ובסופו של דבר גם קיבלתי והסכמתי.

וממנה עברתי אלי, ואל החתירה הבלתי נלאית להעלות את הרף, והתסכול הנלווה לכשלים שבדרך.

ולא הייתי צריכה לבזבז יותר מדי מחשבות. ידעתי.

לא אני לא ממש אמא מושלמת.

לא חפה מרגשות אשמה, מהתרגזויות מיותרות, מטעויות.

מועדת לעיתים ועל אף היותי מודעת למעידה עוד בהתהוותה, אני בהחלט יכולה ליפול לאותה מלכודת שוב.

ועם כל אלה אני אמא טובה.

הכי טובה שאני יכולה ויודעת להיות, ועושה כל הזמן הכל כדי להמשיך להיות כזו.

לא מפסיקה לנסות, בודקת את עצמי על כל צעד ושעל, תרה אחר התשובות הנכונות לקונפליקטים ולדילמות העולים וצצים בכל רגע נתון, ועובדת באימהות עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

תמיד נוכחת, תמיד מעורבת.

ואוהבת אותם ממעמקים בלתי הגיוניים בעליל.

ובתוך הג'אגלינג הרציף והשוקק הזה, עם כל מנעד הגילאים המחומש הזה שאני מגדלת ואף משתדלת לחנך להיות אנשים טובים, קודם כל טובים (בשותפות מלאה עם האחראי - יש וחשוב מאד לציין), אני גם מוצאת זמן לעצמי, ולזוגיות, וממלאה את עצמי בעבודה שאני מאד מאד אוהבת.

ונכון שאף פעם זה לא מספיק - כי אין מושלם, ולא תמיד אני עושה את זה כמו שבאמת הייתי רוצה - אין מושלם כבר אמרתי? ונכון שלפעמים אני גאה (בעצמי ובהם) יותר, ולפעמים קצת פחות, אבל לרגע, אפילו לא לשנייה, אני לא שוכחת לברך על כל האושר המעייף הזה. גם בשיא העצבים כשכל חלומותיי מסתכמים באי בודד. רחוק רחוק מכאן.

עוד נכון אחד ודי - כמו האוקסימורון בחיים, כך גם האימהות.

משימה כלל לא פשוטה ומאד מתישה אבל מה לעשות, 'זה כלול בחבילה', ולא, לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר, רק בבית שלי, עם המשפחה המדהימה והמעצבנת והמהממת והבלתי מושלמת שלי,  ושלא יגמר לעולם...

ההקפדה היתרה הזו לפתוח את השנה החדשה רק בורוד די מלחיצה.

ברצינות.

כי מה אם לא הספקתי לנקות את הבית טיפ טופ, או להעלים מעל שולחן העבודה הקורס את כל הערימות הממתינות לטיפול? מה אם לא לבשנו הכל הכל חדש? מה אם התרגזתי? מה אם בכיתי? מה אם הייתי עייפה? האם כל אלה באמת הסימנים האותות והמופתים שיאפיינו את השנה הבאה עלי לטובה? ומה עם כל מה שכן הספקתי ועשיתי, האם יעמדו כל אלה לזכותי במהלך שנים-עשר החודשים הבאים ואין שום סיכוי שבתחומים אלה אמעד או אשגה?

ובכן, בערב ראש השנה פיזרתי את הלחץ המיותר.

איחלתי לעצמי לאוהבי ואהוביי את כל האיחולים החשובים, ובמקביל ידעתי שגם לא הכל ילך חלק.

ידעתי שיהיו גם מכשולים ומכאובים כאלה ואחרים, שגם תסכולים ומפחי נפש יקפצו מדי פעם לבקר, וזה בסדר.

באמת.

כי זה חלק מהחבילה, ומה שחשוב, (ספויילר - הקלישאות בדרך...) זה להמשיך להבחין בדברים הטובים, ולהעריך אותם.

להמשיך לשים אליהם לב ולעולם לא לקחתם כמובנים מאליהם.

להמשיך ליהנות מהפרטים הקטנים, כי שמה נמצא אלוהים.

וכך פתחתי את השנה החדשה כשלא הכל משויף ומהוקצע, כי אני כבר ילדה גדולה וברור לי, שגם אם בראש השנה נאכל רק מתוק, זה עדיין לא אומר שבשאר השנה לא יפלשו אל חיינו המלוח, המר, החמוץ והחריף.

ובנימה מציאותית זו אני עדיין מתעקשת לשמור על אופטימיות חד משמעית ולאחל המשך חג מצוין, ושנה נפלאה ומהממת שתבוא בעקבותיו, וחיוכים ובריאות ואושר פנימי גדול. ואהבה. המון אהבה.

חג שמח.

הרימון שחרר נצרה ותוך שלוש שניות שמעו כולם את הפיצוץ.

כולם הרגישו את חוּמה של האש המתלקחת.

את התדהמה.

כולם נחנקו מהעשן.

תוך כדי הרעש וההמולה שיצר הפיצוץ, כולם גילו לכולם איפה נפצעו.

כולם היו בשוק שאף אחד לא יצא ללא פגע.

כולם היו נסערים עד מאד.

ועם שוך הסערה הרגשות גאו, הזיכרונות המרירים עלו וצפו, ההקשרים והחיבורים נעשו, ואי אפשר היה לעצור.

הייתה זו חבורה פצועה עד זוב דם, שמשך שנים לא היה לחבריה שום מושג, עד כמה הם שותפים לתחושות, שכל אחד ואחת מהם ניסה להסתיר, דווקא מתוך מקום של אהבה.

אמנם מתוך בחירתם האישית - ואולי השגויה, אבל הכל עניין של חינוך להתנהגות נאותה - בַּטאקט, בחברות, ובטהרת הקשר.

מפאת כבוד המקום ומפאת המעמד המקודש, שמר כל אחד את רגשותיו הספציפיים לעצמו.

השתדל להצניען ככול האפשר ואף להתגבר עליהן ולהתעלות מעליהן, ובלבד שלא יתלכלך המקום הנקי והכל כך פרטי הזה.

עד שבא הפיצוץ הבלתי נמנע.

וחנק.

ועורר בחילה.

והעיק.

ושחרר.

והקל.

וקרב.

מה לכתוב? מאיפה להתחיל?

איך מתחילים בכלל לפרק למילים כתובות שבע וחצי שנים של מחשבות? של געגועים? של שינויים? של זיכרונות? של דמעות? של כאב? של שמחה?

כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה השתנה.

אם היית נכנס עכשיו לקפה בטח היית בשוק. ובטח גם לא.

כי גם אם אתה לא מכיר מפה, אתה בטח מכיר משם, וקיומך אינו חדל, והיעדרותך הופכת את נוכחותך חזקה אף יותר.

איתך איבדתי אותך, איתך נחתתי לתחתיות, איתך למדתי להתגבר, איתך חזרתי לחיים, ובלי משים, מתוך הכאב הנורא, הפכת למקור של כח.

פרצת את הדרך אל עצמי, הולכת אותי למחוזות חדשים, חלקם אפלים, חלקם עמומים, ועם הזמן שפכנו יחד טיפות אור זהירות בחשיכה, ופילסנו דרך, פנימה, והחוצה, ולמעלה, ולמטה, ועברנו סיור מודרך בנבכי הנשמה המצפון והזיכרון, והצלחנו לסלול לנו נתיב, ולזהות תמרורים, ולהימנע מבורות, ולפעמים גם לא.

וכל זה לא היה קורה אם הייתי באמת לבד. מבלי הליווי הצמוד שלך. ללא התחושה - גם אם לא הייתה ממש מודעת - שאתה לא עוזב אותי לרגע.

היום גיליתי שפרפרים לבנים מזכירים לי אותך. והבנתי שאולי בדמותם אתה מעופף סביבי, ואלי, ויוצר הילות של הגנה, ומעגלי אנרגיה, שמאפשרים לי להמשיך.

והבנתי גם שכל פרפר לבן הוא סוג של דרישת שלום, או של חיבוק, או הושטת יד לעזרה, או סימן, שאתה כאן.

וכל שנותר לי לאחל לעצמי, מתמצה בברכות של פרפרים לבנים, שימשיכו להקיף ולעטוף ולרחף ולרפרף ולהחזיק אותי חזק, שלא אפול, ולעזור לי לצמוח, ולשמוח, ולאהוב, וגם להתגעגע, ולהיזכר, בחיוך הלוואי.

נשיקות לך פרפר לבן פרטי ואישי שלי.

(יולי 2008)

 אולי כבר חודש וחצי שדְממה.

כשיש לי רעש בחיים יש מחלקות שאני באופן אוטומטי מעבירה לניוטרל.

מסתבר.

ואני כבר כל כך מכירה את זה, שתוך שניות אני מזהה את מצב הצבירה החדש שלי, ותכף ומיד מודיעה לעצמי במהדורת החדשות היומית שלי, על הבצורת העתידה לבוא. שאני אהיה מוכנה.

הייתה דממה ונתתי לה את השקט שלה, לדממה.

דממת קריאה.

דממת כתיבה.

שזה בספירה מהירה יוצא שתי דממות בלבד, אבל שתיים בעלות חתיכת משקל.

כשהקריאה והכתיבה בוחרות לדומם מנועים, אני מתחילה לחיות על השומנים.

השומנים המנטאליים אותם צברתי בהנאה, בזכות מולטי - דייטים מוצלחים עם רבי מכר, כשלקינוח נתתי לאצבעות ללכת במקומי (על המקלדת, נא להרגיע).

שעות שתידלקו אותי והפיחו בי מרץ ושמחה והתרוממויות נפש מעת לעת, וכל כך הרבה דלק היה, שיכולתי לשים קצת בצד, לימים קשים. בכל זאת, מדברים על מיתון.

וככה עם תחילת ההתארגנות להתנתקות קורעת הלב מפורטלנד אשר בניכר (אני הייתי נגד, לבשתי כתום, כלום לא עזר) - כשערימות הפריטים במגילת ה'מה עוד יש לעשות' לפני חזרתנו הדרמטית לארץ, נערמו תילי תילים - בדיוק אז פרשתי.

ירדתי למחתרת.

(במחתרת מאד פעילים, אי לכך קוראים רק עיתוני סוף שבוע ו'לאישה', וכמו מקודם שומעים הרבה מוסיקה. לקראת סיום מתחילים שוב לפתור תשחצים).

סגרתי את המייל, כיביתי מחשבים, ארזתי ספרים, מחברות, סימניות, מרקרים ועטים, הכנסתי לְפָּארקינג את שעטת האותיות ונשאבתי לתפקוד מטורף ובלתי מתפשר. לא הייתה ברירה.

ועם כל העומס - והיה עומס - כל הזמן שמתי אליה לב, לדממה. למרות שהרבה יותר פשוט לשים לב לרעש, מהשקט צריך רק ליהנות (ולנצלו באופן מיידי לבליעת איזה ספר משובח).

אבל זה שקט אחר.

ידעתי שהיא שם דוממת לה וממתינה, והנחתי לה.

לא רודפת אחרי מדרכות*.

ידעתי שכמו שהיא באה ככה היא גם הולכת.

ואני מרגישה כשהיא מתחילה לארוז ומזמינה כרטיס, אבל גם אז אני מחכה בסבלנות. לא ישר פותחת לה את הדלת ורומזת לה בפיהוק חושף סתימות שילל'ה כבר מאוחר ושהיא כבר נראית נורא עייפה. מה פתאום. היא נתנה לי זמן? אפשרה לי לתפקד? למרות שבטח לא היה לה קל היא החזיקה חזק? אז אני יכולה גם כן קצת לשמור על איפוק.

ואני נותנת יד בהכנות לקראת עזיבתה, עוזרת לה עם המזוודות, נפרדת ממנה יפה ובסבלנות, ולוקחת אויר. כשאני מתחילה לפתור תשחצים אני מבינה שהיא כבר במרחק קילומטר או שניים ושאפשר לשחרר ניצרה.

ומתחילה לחוש בניצני הלבלוב והפריחה המחודשת, מתמלאת אביביות, פוזלת אל עבר ערימת הספרים הממתינה לי ליד המיטה, אבל קודם פותחת קובץ חדש.

וכל המשפטים הכתובים שרצו לי בראש משך כל תקופת הנכות הפונטית, כולם מנוסחים להפליא וקלועי פאנצ' ליינס בדייקנות מירבית, כל אלה התאדו נמוגו והתפוגגו, ושוב מוצאת את עצמי כותבת על הכתוב ועל הלא כתוב ועל מה שבינהם, כשכל מה שרציתי היה לכתוב כמה מילים על איך זה מרגיש טו בי באק הומ.

אולי בפעם הבאה.

וגם אם לא, מה שיוצא אני מרוצה.

* “Should I give up or should I just keep chasing pavements
   even if it leads no where, or would it be a waste…”

(Adele)