Twenty Four Seven

ט"ו בשבט הוא חג מקסים ונפלא, חג בו סופסופ כולנו עוצרים רגע ומוקירים תודה ליקום.

ט"ו בשבט הוא גם הזדמנות מצוינת לאחל לעצמינו כמה דברים ברוח החג...

שנזכה להעמיק את שורשינו,  וניגע גם בצמרת.

שיעלה בידינו לטעת תקוות ולממשן.

שנשכיל לשתול מחשבות חיוביות.

שנצליח לנבוט לצמוח ולגדול, לפרוח, ללבלב וכן, גם לדעת לנבול.

שלא נשכח כי לכל סוף מצטרפת התחלה, ושגם יער שלם שנשרף תמיד ימצא את הדרך להתחדש.

כי מעגל החיים הוא מעגל החיים, ובטבע כמו בטבע...

חג שמח, לנו ולפאר הבריאה, והלוואי שיביא עלינו עוד ימים רבים יפים כאלה.

תמונה: שבע בערב. חבר נאמני הקלפי באמצעו של ויכוח סוער ואני עומדת בפתח, ממתינה ליחס (לא חייב חם אבל מינימלי), מקווה שאולי אחד מהם יקלוט שאני שם וירגיש קצת לא נעים (סליחה שנסחפתי), אולי אף יגדיל לעשות ויוריד את הטונים (כן בסדר, הבנתי שהגזמתי).

אז אני מחכה, ומחכה, ומחכה, אבל למי למי למי? כלום. הם בשלהם והוויכוח תופס תאוצה. מי יספור מעטפות מי רשם מה מי יעבור לאן. הלללווו???

כשאני מבינה שאין תקנה אין תקוה אין עתיד אין חלום, אני בוחרת להעיר (להאיר בשלב זה היה קצת פתטי). מבקשת שהבת שלי תיחשף לחוויה קצת יותר חיובית, וזוכה - כמה מתבקש - בפרצופים, הקנטות ועוד מיני מינים של גועל נפש.

בדיעבד מתברר שהזמן בו שהיתי מאחורי הפרגוד עם הקטנה היווה הזדמנות נקמה מצויינת עבור גברת קלפי, שירתה חיצים בגדולה בת השמונה עשרה (אתמול!) שהיום מימשה את זכותה בפעם הראשונה.

סיכום: להקיא. ולתפארת מדינת ישראל.

מה יש בו בזמן שתופס אותנו כל כך חזק?

אנו מציינים כל דבר, סופרים דקות ימים חודשים ושנים, מתקדמים ממועד אחד למשנהו בציפייה או בחשש. ממלאים יומנים, מתכננים תכניות וחלקינו גם מחפשים רמזים סימנים תווים ואותות.

לְמה? לכל שאינו נודע.

ואפילו כולנו כבר מאד חכמים, כולנו מאד מאד מתקדמים, עדיין אינינו יודעים את כל התורה כולה.

אנו צועדים בגאון אל הקידמה, מפותחי טכנולוגיות ועתירי ניסיון, ועדיין רב הנסתר על הגלוי.

מתסכל? לא בטוח. חוסר ודאות מעורר סקרנות, סקרנות מעוררת חיפוש. חיפוש מעורר תהיות ואלה לא פעם באות על סיפוקן בדמות התשובות אותן אנו מוצאים בדרכינו.

אז במקום להיכנע לתחזיות אפוקליפטיות שיסודן לעיתים טעון בפרשנות לוקה בחסר, אפשר לבחור להסתכל על זה קצת אחרת.

מחר יום חדש. בדיוק  כמו שהיה יום ששי שעבר. ואם נחדד, גם היום היה בדיוק יום שכזה. חדש.

יום חדש צופן בחובו אפשרויות אינספור, לטוב ולפחות טוב, ולמרות שיש לי סימפטיה רבה מאד לזמנים ומועדים (לששון בעיקר...), בשורות טובות או חלילה גזירות רעות, יכולות ליפול עלינו גם בלי שום קשר ברור ללוח השנה. סתם (?) ככה.

המטרונום הפרטי של כל אחד מאתנו הוא שיקבע אם נלך לישון מבוהלים או רגועים לקראת העתיד המתרחש לבוא.

מבחינתי מחר יום ששי. ששי עם תאריך ממש חינני. ובמקרה שסימנים חיפשתי, מצאתי בו זוגיות, דואליות, התחלה והצלחה.

ככה שאם כבר, אני מאד נרגשת לקראת מחר, כמו שעלי להתרגש לקראת כל יום חדש.

ותודה לחכמי המאיה, שגרמו לי לעצור, לחשוב, להעריך, להוקיר, למצות.

(רבע ל - 21.12.2012)

לא קל להיפרד

להיפרד צריך לדעת

לדעת לא לפחד

ואולי דווקא בפחד לגעת...

אם נרצה ואם לאו פרידות מסוג זה או אחר ילוו אותנו כל חיינו, מה נבחר לעשות איתן, זה כבר בידיים שלנו.

פרידה היא סוג של אימון רגשי שהחיים בוחרים עבורנו -  לפעמים לגמרי בלי הזמנה.

אם רק נשכיל ללמוד מהתהליך, בטוח ניקח אתנו משהוא מחזק לפעם הבאה.

*          *            *

הנה אחד שלא ממש יודע להיפרד ובכל זאת עושה את זה בחן...:)

https://www.youtube.com/watch?v=F9qG6Fk3jWI&playnext=1&list=PL6F4527A7E6FCC6FB&feature=results_main 

להלן המילים, שירות עד הבית... (מקווה שיחייך גם אתכם )

My heart is paralyzed

התיישבתי לי בבית שלי החמים והנעים, על הספה שלי הנוחה, הרמתי רגליים על השולחן והתרכזתי.

התפללתי בשבילו.

התפללתי בשבילו  שיש לו מזרן נח לשים עליו ראש,  שיש לו שמיכה נעימה להתכסות בה, שיש לו קצת אור שמש להתחמם בה.

התפללתי בשבילו שיש לו סוהר אחד רחמן,  אחד כזה שאף אחד לא יודע עליו וגם לעולם לא ידע, שחומל עליו ומביא לו בסתר המבורגר וצ'יפס (גם מנה שווארמה זה טוב...) ובקבוק מים צלולים. שמעביר לו מסרים מהבית. שמספר לו איך וכמה זוכרים ומזכירים אותו. איך מתפללים לשלומו.

ביקשתי שיתחזק, שתואר דרכו, שתבוא גאולתו.

ביקשתי שידי המרצחים שישוחררו לצורך יציאתו לחופשי לא יגואלו עוד בדם.

עצרתי והתפללתי בכל ליבי, וכמוני בוודאי עוד אלפים. סביר להניח שלתפילה המונית שכזו בחמש דקות של חסד, יש איזו עוצמה שתניע את העולם באופן קצת יותר חיובי. חייבת להיות.

ביקשתי שהתפילה הכנה והכה עמוקה שנושא עם שלם לשלומו, תמלא אותו באהבה, בכוח ובאמונה.

מי ייתן וישוב לביתו, להוריו, לאחיו, למשפחתו ולחבריו במהירה, בריא ושלם.

אמן.

אני מתה על סיכומים.

סיכומים עושים לי סדר. סיכומים מארגנים לי את כל ערימת החוויות והאינפורמציה שאני אוגרת ביומיום, מסדרים לי אותם במגירות הנכונות, מפזרים גיבובים, מפוגגים עננים, מבהירים תובנות.

תנו לי סיכומי שנה (עברית / לועזית - עדיף גם וגם) בכל תחום, הגישו לי אותם ערוכים היטב, ואני שותה בצמא כל מילה.

בעוד שלושה ימים מסתיימת שנה ומתחילה חדשה, ומבחינתי הסיכום הראוי הוא דווקא סיכום עשור.

לפני עשר שנים סטטוס לא היה מושג ברשת, ואף אחד לא חשב שצריך להקליק עליו 'לייק'.

לפני עשר שנים היה לי סטטוס אחר.

טרדותיי מן הסתם הסתכמו בטיפשויות השגרה, ואני 'אהבתי', גם אם לא לחצתי על שום עכבר.

הייתי אם לשני זאטוטים מקסימים אותם גידלנו באהבה גדולה, האחראי ואני, היה לי מקום עבודה קבוע שלא סבלתי (ואם לדייק - בו סבלתי בכל רגע נתון), חיינו זרמו על מי מנוחות, וכל זה היה רגע או שניים לפני שההוא עם הקלשון ביצע את זממו. לפני שהפכתי לאחות שכולה.

ואת אותם רגעים גודשים זיכרונות נצורים של פעם אחרונה.

חנוכה אחרון, יומולדת אחרון, טלפון אחרון, שיר חדש אחרון - מליון סיבות לחייך במאה אחוז, מבלי להיתקע עם הראש בקיר התזכורת הכאובה, שיש לי סיבה שלא.

נהרות של מים - צלולים פחות ולאט לאט קצת יותר - זרמו בקיומינו מאז. אז באיזה תחום להתמקד?

דומה שכל נושא בו אבחר לגעת, תמיד יאסוף אותי אל אותה נקודה.

כי לפני עשור בדיוק, הייתי אני והייתי אחרת.

הייתי רגע לפני שהגיח הבנזונה עם הקלשון.

ונראה שכל מה שאני וכל מי שאני היום, כל הווייתי, כל הפעלים היוצאים לטוב ולרע, כולם תוצרת מאד מקומית, של רגע אחד שחור משחור באותו פברואר אלפיים ואחת.

כל מה שאני, כל מי שאני.

אי אפשר ולא צריך ואפילו ממש לא הוגן שלא לחבר בין הדברים.

כי אותם זאטוטים בני השלוש והשש של תחילת העשור תכף חוגגים בר מצווה וסוויט סיקסטין, ומאז הם כבר לא רק שניים, הם כבר חמישה, ואיך אפשר שלא לחבר.

והיה בו בעשור הפרטי הזה שלי, כל מה שהיה בי קודם, רק הרבה יותר.

כי היו לי את כל הסיבות הכי טובות, ומאותו רגע  גם הכי דפוקות, למלא את תפקידי מול הוריי ביתר נאמנות - מסירות - כבוד - הערצה, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בזוגיות והזוגיות דבקה בי, ואפשרה לי מקום לצער - לאבל - לשמחה - לדמעות - לשיגיונות, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי דבקתי בחברות והחברות דבקה בי והכילה ועטפה וגוננה ואיך אפשר שלא לחבר.

כי גיליתי את הכוח ואת האהבה שבקבוצת תמיכה שם הרווחתי חברות אמת והבנה, שם צמחה בי סקרנות לעולם מקצועי חדש ועזבתי מקום עבודה ובחרתי בדרך חדשה ממלאה ומספקת, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי מערכות יחסים עם העולם צמחו, אחרות התפוררו, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי חזרתי לכתוב ולמדתי איך להקל על עצמי, ולעיתים - למרות שזה נורא כאב - איך לא לוותר לעצמי, ואיך אפשר שלא לחבר.

כי המצאתי לעצמי סימנים וקיבלתי מסרים ואיך אפשר שלא לחבר.

אי אפשר.

הכל קשור ומתחבר וכמו בפתרון מבוכים שנסיכה מספר שלוש שלי כל כך אוהבת לעשות, העכבר, באיזו דרך שלא ילך, תמיד יגיע לאותה גבינה.

זאת הגבינה שלי, ושאף אחד לא יזיז לי אותה גם אם לפעמים היא לגמרי חמוצה, כי בעשור הזה בעיקר למדתי איך להשלים ולקבל - אפילו אם זה לגמרי לא מקובל עלי, ובאמת שאני לא יכולה שלא לחבר.

לילה טוב תינוקת שלי, עצמי עיניים אל חלום ונתכרבל, בטרם נכיר את המחר.

חבקי אותי תינוקת שלי, ואחבק אותך חזרה, ושתינו נתבשם מבלי דעת, מרגעים אחרונים של חסד.

לטפי אותי, שרטי אותי בציפורנייך הרכות, ושתינו לא נדע כי הרע מכל לפנינו.

היצמדי אלי כאילו לא נפרד לעולם.

בחם גופך ישכיח הרגע, את האופל הלא נודע, שיגזול ויחריב וירמוס, את כל חלומותינו.

נשמי על פני ולזמן מה לא יחול הרשע על פני האדמה. האדמה עליה בנינו בית, זו שעוד רגע קט תיספג בדמינו שיהפוך להפקר.

חייכי מתוך שנתך וחיוכך הקסום, יהפוך לחזיון האחרון אותו אוכל לייצר בדמיוני, בטרם אפרד בכניעה מן החיים.

ואנשק אותך, ואחבק ואלטף ואנשום, ואשיר לך שיר.

כי אין פרידה ראויה מזו, מהאור.

בטרם נוטל באכזריות אל החושך.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ע

ההקפדה היתרה הזו לפתוח את השנה החדשה רק בורוד די מלחיצה.

ברצינות.

כי מה אם לא הספקתי לנקות את הבית טיפ טופ, או להעלים מעל שולחן העבודה הקורס את כל הערימות הממתינות לטיפול? מה אם לא לבשנו הכל הכל חדש? מה אם התרגזתי? מה אם בכיתי? מה אם הייתי עייפה? האם כל אלה באמת הסימנים האותות והמופתים שיאפיינו את השנה הבאה עלי לטובה? ומה עם כל מה שכן הספקתי ועשיתי, האם יעמדו כל אלה לזכותי במהלך שנים-עשר החודשים הבאים ואין שום סיכוי שבתחומים אלה אמעד או אשגה?

ובכן, בערב ראש השנה פיזרתי את הלחץ המיותר.

איחלתי לעצמי לאוהבי ואהוביי את כל האיחולים החשובים, ובמקביל ידעתי שגם לא הכל ילך חלק.

ידעתי שיהיו גם מכשולים ומכאובים כאלה ואחרים, שגם תסכולים ומפחי נפש יקפצו מדי פעם לבקר, וזה בסדר.

באמת.

כי זה חלק מהחבילה, ומה שחשוב, (ספויילר - הקלישאות בדרך...) זה להמשיך להבחין בדברים הטובים, ולהעריך אותם.

להמשיך לשים אליהם לב ולעולם לא לקחתם כמובנים מאליהם.

להמשיך ליהנות מהפרטים הקטנים, כי שמה נמצא אלוהים.

וכך פתחתי את השנה החדשה כשלא הכל משויף ומהוקצע, כי אני כבר ילדה גדולה וברור לי, שגם אם בראש השנה נאכל רק מתוק, זה עדיין לא אומר שבשאר השנה לא יפלשו אל חיינו המלוח, המר, החמוץ והחריף.

ובנימה מציאותית זו אני עדיין מתעקשת לשמור על אופטימיות חד משמעית ולאחל המשך חג מצוין, ושנה נפלאה ומהממת שתבוא בעקבותיו, וחיוכים ובריאות ואושר פנימי גדול. ואהבה. המון אהבה.

חג שמח.

אף פעם לא נהייתי יותר אמיצה ממה שהייתי רגע לפני.

להיפך, עם השנים, השפנפנית הקטנטנה שבי (ולא, לא התכוונתי לזאתי מדף האמצע), רק התרפדה לה, ותפסה מקום טוב שורה ראשונה באמצע, אצלי בלב. (הלב זה הדבר הראשון שמרגישים בו את הפחד לא? או שמא הבטן? או הברכיים?)/

שורה תחתונה - אני פחדנית. ואני אמא. וזה לא ממש שילוב מומלץ.

סביר להניח שכתינוקת וכילדה נטיתי לעשות את כל הדברים המסוכנים האלה שילדים עושים, ובעיתם תפקידנו כהורים מקבל מימד נוסף.

לא זוכרת ששמעתי עלי סיפורים, מהם יש לייחס לי פחד או רתיעה מפני משהוא ספציפי. או כללי.

כן אני זוכרת, סיפורי פציעה מרובים בברכיים ובמרפקים, מה שבטח מעיד על כך שלא ממש נזהרתי מלקיחת סיכונים.

מכאן שעל פניו - אין לי ממש מה לספר על ספת הפסיכולוג ועוד לשים על זה 400 שקל.

אבל הפחד היה שם כבר אז. אני יודעת.

אני יודעת כי אני זוכרת פוביה מגיל הגן, או אולי טיפה אחרי.

הייתי ילדה עם דמיון עסוק מסתבר.

היתה שם כף יד כחלחלה, שמנמנה עגלגלה ונפוחה, אצבעותיה קצרות, עשויה לֶבֵד, (הבד הזה של שעות היצירה -  זה שעושה צמרמורת), מחוברת לזרוע צרה, ארוכה ואינסופית (אותו בד, אותו צבע).

תמיד מגיחה מאחורי.

נכנסת מבעד לחלון, בין אם הוא פתוח ובין אם סגור (מכאן יש להסיק שהיה לי פחד מחלונות? ואם כן מה זה לעזאזל אומר???), ואני לא צריכה להסב מבט. אני רואה אותה גם אם אני מסתכלת קדימה. למרות שהיא תמיד נשארת מאחור.

והיא לא עושה לי כלום היד הזאת. רק נמצאת שם. מאחורי. מופיעה ונשארת. ואם אני קמה היא קמה אחרי. לא נוגעת.

עוקבת.

מטרידה.

ואני בטוחה שאם הייתי יכולה לצייר לכם את היד הזאת, או  להראות לכם תמונה שלה, הייתם מסוגלים לקנות אותה מתנה לזאטוטים שלכם, שיתחבקו איתה, נראית מה זה ידידותית, אבל אותי היא הפחידה פחד מוות.

באיזה שהוא שלב היא נעלמה. אני יודעת כי כשהייתי בת תשע עברנו דירה, וְלַיָד ולי, אין שום זיכרונות משותפים מהבית אליו עברנו, או מאיזה שהוא בית מאז.

בנעוריי כיכבו טיולים אינספור בתנועה ועם הגרעין, ושינה בְּחוֹרִים נידחים ושכוחי אל, וטרמפים מטורפים (ששש... עדיין מפחיד שאמא תשמע), והתפלחויות עם החבר'ה להופעות (היינו עניים והיינו חייבים לראות עוד פעם ועוד פעם את 'חתונה לבנה'), ולא נרשמו שום אירועים מיוחדים של 'אני לא באה כי אני מתה מפחד' או כאלה. נכון שהיו צריכים לדחוף אותי כדי לקפוץ ב'יהודיה', ונכון שהפגנתי אוקטאבות גבוהות בעת הקפיצה, אבל חמישה שישה מטר קפיצה, רבאק.

אז מתי כן התחיל שוב הפחד לבצבץ? מתי שוב נעורה לחיים היד שנעלמה, או נִמנמה - ופרצה לה שוב לתודעה? בתחפושות היא חזרה, בדמות פחדים קטנים, תסריטי אימה ליגה ג', וכל מיני חרדות קלות (קלות אך מרובות).

מתי שבה לאסי הביתה? קשה לי להצביע בדיוק. חכמה, עשתה את זה בטפטופים, בָּקטנה - כדי שלא ארגיש ואגרש אותה תכף ומיד - וכשקנתה לה מקום של קבע, לך תזיז אותה משם. 

עם השנים פשוט הפחתתי פעילויות שעלולות להוות כל סיכון בטיחותי, בטחוני, נפשי או פיסי, ובמקביל הדמיון שלי חזר להיות מאד עסוק. והוא פורה, אל תשאלו.

אני יכולה להיות אלופת תרחישי זוועה, כאלה שאפילו לרמבו היו מקפיצים איזה שריר.

ההבדל היחיד (אותו אחד שעושה את כל ההבדל) בין אז להיום הוא, שהיום, יש לי מפתח.

וגם שאין לי ברירה. אימהות ו'יָדוֹפוביה' לא הולך ביחד.

גם אם אני מתה מפחד כמו שפן קטן, או אפילו אם הרחקתי לכת, נסחפתי, והרשיתי לעצמי להתפנן על איזה טרגדיה נוראית ומזעזעת שתתרחש ממש כל רגע, אני כבר יודעת  לזהות אותם - את הפחדים המחליפים דמויות (ידיים מלֶבֵד אני כבר  שנים לא רואה, אבל רוצחים חסרי לב וחוטפים סדרתיים חסרי רחמים  - חופשי).

והכי חשוב, אני יודעת לתת להם בעיטה, לכל התעתועים האלה, ולהעיף אותם ב'ווֹלֶה' לקיבנימט.

עוד לא הגעתי למצב שאני נכנסת באמ-אמא שלהם מראש, אבל את העובדה שהם אורחים בלתי רצויים נראה לי שהם כבר הפנימו.