עם כל הברכות האיחולים הבקשות וההקדשות,
יש לי עוד בקשה אחת פיצית,
ממש לא רצינית,
באמת אם רק מישהו יכול אולי לסדר את העניין הזה,
זה באמת יקל עלי,
כי אי אפשר ככה.
כבר שנים,
ששנה אחת הולכת, אחת ישר נכנסה במקומה.
עוד לא הספקתי להיפרד יפה לשלום מהשנה שליוותה אותי במשך שנה שלימה, פיתחנו מערכת יחסים,
וסך - הכל די נקשרנו צריך להודות.
לתת לה קצת כבוד,
לעוזבת בעל כורחה,
לזו שאזל לה הזמן.
על שהלכנו יחד לאורך כל הדרך,
ולא ויתרנו זו לזו גם כשהיה קשה,
ולא עשינו הנחות אחת לשנייה,
מתשרי ועד אלול,
והיום שתינו בוגרות בשנה, חכמות בשנה,
אבל היא נאלצת לעזוב.
פרידה כפויה.
(וגם ככה פרידות לא ממש אהודות עלי).
ומיד מגיעה אחת חדשה, טריה ורעננה בעטיפת מתנה ורדרדה ומנצנצת,
ועוד לפני שהספקתי להסיר מעליה את הדבק והסרטים ולקרוא את כרטיס הברכה שהיא מביאה עימה,
היא כבר פה, כל כולה נוכחת. זוהרת במלוא הדרה.
לא נותנת שנייה, ישר משתלטת.
ולא שיש לי בעיה חלילה עם עצם הגעתה, מה פתאום,
היא דווקא מתקבלת אצלי מאד בברכה,
אבל אפשר אולי רגע?
לעצור את הדהירה המטורפת,
ולקחת דקה להוריד אסימונים,
להספיק לבדוק איך באמת הסתיימה השנה הקודמת,
ומה בדיוק היה לי שם,
מה הצליח,
מה פחות,
מה היה מצוין ומעולה (היה? בטח שהיה, כל הזמן יש),
מה עבד כמו קסם,
מה נגע והרעיד,
מה הפעים וריגש,
מה פגע בי והכאיב (גם זה היה, מה לעשות, היה),
ואיך להימנע,
איפה נכשלתי ומה הסקתי,
ואילו מסקנות הצלחתי להטמיע ולהפנים,
ומה באמת כדאי ליישם ושווה מאמץ.
אבל לא.
אין חצי שנייה,
בין זו שהולכת,
לזו שמגיעה.
לא מגיע לנו איזה פסק זמן לפני שנקפוץ אל בין כסה לעשור?
(כי גם שם לא חסרים לנו עניינים, חשבונות נפש ופנקסנות על כל גווניה),
לא משהוא ארוך, באמת, קטנצ'יק,
רק יצאנו מבין המיצרים, תנו אויר.
ואם אי אפשר לעצור את הזמן (כן, אני מבינה שהגזמתי),
אז שפשוט יוסיפו חג,
'סוף השנה',
עם ארוחה ובגדים ומתנות,
וסיכומים ותובנות ובהירות,
מין 'saying goodbye' מסודר מובנה ומאורגן שכזה,
רגע לפני שמחליפים את לוח השנה שעל המקרר וזורקים שנה שלימה לפח.
בכל זאת, קצת יחס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ok5
