Twenty Four Seven

לך אהובתי שלי לבנת צוואר....

את...

שאוהבת לבשל אבל לא אוהבת לאפות (האפייה שלך מקובלת עלי לחלוטין רק פחות מלח בעוגיות בבקשה)

שמדברת יותר ממהירות האור וחושבת מהר עוד יותר אפילו (ולהצליח לעמוד בקצב באמת מאד מחמיא לי)

שמטיילת בג'יפאות ללא מורא (צד פחות אהוד שלך - מודה)

שיודעת לקרוא כמו שצריך ולדוש בזה כמו שצריך ולהמליץ כמו שצריך (בדיוק, אבל בדיוק מה שאני צריכה)

שאוהבת עוגות שוקולד אבל לא אוהבת רוזמרין (שוב אנחנו תואמות)

שמתחברת בקלות לכל המצאה מילתית חדשה (מישהו חייב כבר לתעד את הלקסיקון. קחי יוזמה)

שמרעידה לקלוריות את הנקודות בנחישות של ברזל (התאפקתי לא לומר נאצית)

שנשואה לבלתי משוחד בעליל (מה שגורם למחמאות שלי לעלות מדרגה)

שיודעת להקשיב. ולפרגן. ולנחם. ולהצחיק. ולהכיל. ולהפחיד עד שחייבים להקשיב לך בחזרה... (כל שיחה, חגיגה!)

שלא. לא קוראת את האחורה של הספר. נקודה. (ואצלי הסקרנות הורגת חתולים)

שעושה לי פרומו בדאבל האימהי (מאד חשוב. מאד.)

שתכף ומיד אומרת את כל האמת no matter what  (קשה אבל אני לומדת)

שמעודכנת בכל הטכנולוגיות והאפליקציות והחידושים וההמצאות, ובשיא ההייטק משחררת את ה- I phone שלך לכיור (שמת לב שלא כתבתי בעברית? השקעתי!)

שמדברת עם האלוהים הפרטי שלה בערוץ ישיר וייחודי (ומי נתן לך את הלינק?...)

ששרוטה על אהוד בנאי ומוכנה לעמוד בשבילו שלוש שעות על הרגליים (גם אם יבוא שלום להופעה פרטית אני לא
עומדת בשבילו שלוש שעות)

שמשכימה בחמש בבוקר וסוגרת עניין בתשע בערב (חיובי רק כשאני באמריקה)

שמתייצבת בזמן ומתעבת מאחרים (אבל אותי את אוהבת. תודי!)

שכותבת בכישרון בהינף יד תוך שלוש דקות ברכת יומולדת (לי בטח ייקח עוד יומיים עד שאסיים. ואשנה. ואגזור. ואדביק. ואוסיף. ואמחק. ואקרא שוב. ואתלבט. ואחליט. טוב, סוגרת סוגריים)

שרזה ויפה ודומיננטית ואינטליגנטית (אמור לי מי חבריך...)

שחוגגת איתי כבר שמונה וחצי שנוֹת, שלמרות התכניות, ההבטחות וכל הכוונות הטובות - מעולם לא צויינו באירוע מכונן (עקביות זה אנחנו)

שחוגגת היום יומולדת (אאאאאז - כולם: איפה איפה איפה...)

לך אאחל אהבה כי תרבה, צומי כל השנה כי ישכון, אושר שמחה ובריאות כי יבואו בשערייך. ויישארו. (כדאי להם, נחמד אצלך. יש הפתעות בסלט)

נשיקות.

חיבוקים.

מתה עלייך.

נספח

• סדר הפריטים ברשימה אין בו כדי להעיד על חשיבותו של פריט זה או אחר על פני האחרים.



• מפאת קוצר הזמן המצוי בידי הכותבת (המוכשרת), הרשימה הינה חלקית בהחלט (קצרה היריעה).



• השלמות אולי בשנה הבאה. אולי. גם זאת מפאת.

לא.

אף פעם לא הייתי איזו גרופי מטורפת של תיסלם, גם לא כשזה היה נורא במוֹדַה (ככה אמרו פעם - 'מודה').

בימי בית הספר היסודי, כשכולם צווחו במלחמת ההופעות בין תיסלם לבנזין, אני חלמתי על גידי גוב.

'גידי קוף', הקניטו אותי בבית כחלק מההומור הפנימי המובן רק לנו, ואני לא ויתרתי.

ידעתי את כל מילות כוורת - גזוז - דודה מתוך שינה, את כל שירי קריירת הסולו. הקלטות נשחקו עד דק בטייפ השחור והבלתי אלגנטי של פעם, הקיר שליד המיטה צופה טאפֶּט גזרי עיתונים בסלוטייפ, ותמונות בשחור לבן גידרו את לילותיי.

בתיכון עשיתי הסבה לשלום, ('שלום, הי שלום חנוך'...), וניהלתי מערכת הערצה יציבה ומרשימה בת שנים ארוכות, על הרומן כבר סופר ולא לשם כך נתכנסנו.

בימינו העליזים בלוס אנג'לס של תחילת שנות התשעים, חברי תיסלם הגיעו לשמח את קהילת היורדים, דפקו הופעה מהסרטים (כיאה להאנגר - מרחק שתי פסיעות מהוליווד), ואנחנו היינו כל כך שיכורים, שהיינו בטוחים שמינימום 'גאנס אנד רוזס' מנגנים לנו באופן מיוחד.

את יזהר אשדות באופן אישי ורב פעמי החזירה רוֹי לחיי.

הנסיעות המשותפות מלשכת המנכ"ל הביתה - כשאני בהריון ראשון ומתקדם, מתה לפיפי ותקועה בפקקים הירושלמים - העלו לא אחת את ויכוח ה'מה נשמע עכשיו'.

רוֹי התעקשה על יזהר.

בהתחלה הרמתי גבה ספק תוהה ספק מתנגדת ('מה יזהר עכשיו???').

הפעם הייתה זו רוֹי שלא ויתרה ואט אט, מזיכרון ילדות עמום - רקמה שוב המוסיקה תווים ומילים, והתאהבתי.

מאז שמעתי אותו בלי שאף אחד יכריח אותי, וראינו אותו  בלייב על הבמה (עם רוי - כמתבקש) ב'חאן' הירושלמי, ובמהלך השנים שוב עם תיסלם פה ושם, והערב, אחחחח, הערב ראינו אותו שוב.

"מה תאמרי אם פתאום אחייך
ואקח את ידך
ולסרט נלך.."

כשבדרך חזרה הביתה לא בא לך לשמוע שום דבר אחר, מלבד הדיסק של זה שהרגע העניק לך את נשמתו בעטיפה של מתנה, אתה יודע שהיית בהופעה מ ע ו ל ה. נקודה.

העיבודים המופלאים שיכללו ושידרגו את השירים המושלמים, כמו פתחו עוד דלת קסמים, ועוד אחת, לתוך מבוכי השיר על קיומם לא ידעת.

זאפה תל-אביב, קהל מעולה, סאונד משובח ותאורה קולעת, שילוב מדויק והרמוני בין צליל למילה, בין רוק למוסיקה אירית מגניבה בטירוף, טקסטים איכותיים, סט נגנים מצוין וצוף ההורס, מי צריך יותר תגידו לי...

יש שעות בהן החיים יפים אלי יותר.

שהאושר שורה בן באופן תמציתי.

הערב היו לי כמה שעות שכאלה.

תודה לאלוהי המוזיקה על שהענקת לנו יוצרים ברוכים בכזה כשרון, בכזאת יצירתיות.

והפרחים - לרוֹי.

לילה טוב.

מפורקות.

זה הריאליטי שאפשר לעשות עלינו.

לא מספיקות ולא מספיקות ולא מספיקות.

ועם זאת, כל כך הרבה מספיקות.

וכל מה שאנחנו כן מספיקות רק מייצר עוד ועוד מיליונים של המצאוֹת המציאוּת, שעוד צריך להספיק.

אפילו להיות חברות אנחנו בקושי מספיקות.

איזה בזיון.

גונבות שיחות טלפון של בין לבין לבין, כשחיוג של אחד לעשר (ובדרך כלל רק בסווווף היום), זוכה בפוליצר ומצליח להפוך לאיזה סוג של קונברסיישן.

תשעת הניסיונות האחרים מסתכמים לרוב ב'אני חוזרת אלייך', מה שלא תמיד קורה באותו יום, או באותה עונה (למרות שנורא התכוונו).

ולפעמים כשכבר עיתותינו בידינו, אנחנו כבר כל כך מפורקות שלמי יש כוח להחליף מילה. או לחייג.

אבל שיחת הפרס, הו, זו - אפילו אם נעשית בתנאי לחץ ודחק ומשולבת במענה לפומית (או למקלדת) תוך מתן הוראות, מתן סיוע, מתן הנחיות, מתן פתרונות (כן, אנחנו עובדות משרה מלאה בלתת), לשלל מקיפנו הבלתי מרפים - ניחנת ביכולות תדלוק אטומיות.

איזה אושר.

וכמה אינפורמציה שאנחנו מספיקות להעביר בהקצבה כה מצומצמת של זמן אויר.

חלק ניכר מהשיחה מבוזבז על ניסיונותינו הנואשים להרחיק מעלינו את שאריות היום (נו לכו כבר לישון ותעלו כבר למיטות ולמה כל דבר צריך להגיד עשר פעמים???), וחלקה הניכר הנותר, מוקדש לספירת מלאי של מה שכן הספקנו ולקיטורים על כמה עוד נשאר ובטח לא נספיק.

אבל אנחנו, אנחנו לא סתם מעבירות אינפורמציה. אנחנו מדברות. מזרימות מידע מפוצץ בטקסט, ובסאב טקסט. ומכל מה שנאמר וגם ממה שלא חייבים להסביר כי הוא כל כך ברור (רק לנו), עולים הרצונות, התסכולים, החלומות, העייפות, הפנטזיות, השאלות, היללות, רגעי האושר, הסודות, הגאוות, ההצחקות.

עולה ההבנה.

ואין לדעת מה קדם למה בפיתוח הכישרון המולד הזה. מה הוביל את הטבע לייצר בנו את תוכנת ההפעלה הזו. נראה לי כי נסיבות החיים הנשיים, שייפו למין היפה (והאינטליגנטי, והסקסי, והמיוחד), את היכולת המפוארת הזו לתפעל קירבה בתת תנאים.

איזו ברכה.

כמה חבל שאנחנו מצליחות ללגום מנקטר האלים הזה כל כך מעט שלוקים, מצד שני, אם היה בכמויות, היינו מעריכות את זה ומתענגות על זה באותה מידה?

ועכשיו תסלחו לי כי אני חייבת ללכת. גם את השיחה החד צדדית הזו שלי איתכם, אני גונבת. כבר מאוחר ומחר מחכה לי 'יום בכפר' עם צילי וגילי (שוב שתו לי את ששי בבוקר!) ומלאי שעות השינה שלי אוזל ופוחת כרגיל.

לילה שקט ותחלמו משהוא טוב.

טוב זה לא שיש לי על מה לכתוב, ואולי זה בעצם כי יש לי יותר מדי על מה לכתוב, אבל הצורך לרענון ולפתיחת דף חדש, חזק מהבלבלה, ועל כן אני יורדת מהגדר ממש ברגעים אלה, ומרעננת.

סערות טבען להירגע, ואפילו איתני הטבע יודעים לנוח לפעמים, וככה אני מקווה שקורה פה ומסביב וכאן ועכשיו.

לפעמים הגולל נסתם מעצמו, לפעמים צריך לעזור לו.

אולי הייתה זו מערכת היחסים בין הגלקסיות, ואולי התרחשויות החיים בלי קשר לכלום. בסופו של יום, טלטלות רגשיות ואפס אנד דאונס מרחיקים מן השגרה הברוכה, ואני רוצה שגרה.

אז הנה, שגרה.

ברוכה.

וקצת שקט.

וככה אני מאחלת לכל יקיריי ויקירותיי, במיוחד לאלה הזקוקים להם בימים אלה קצת יותר מתמיד.

And that is from the bottom of my heart.

ועכשיו אחזור לי לספר שהתחלתי (כן כן, סוף סוף התחלתי...) שבדיוק - כמה מקרי - עוסק בים, בסערותיו, בימאיו, בגאות ובשפל, ובאהבה.

לילה טוב.

"לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה,
לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה.
לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד,
אבל דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד."

נועה יקרה ואהובה שלי.

הנה אחותי זה קורה גם לך, ה'ארבעים' הגיע ואין מנוס.

חתיכת היסטוריה וחבילה של שנים יש לנו ביחד, קילומטרים של ליווי ותמיכה מכל הסוגים, ערימות על גבי ערימות של חוויות, ולא מעט דמעות, אם מצחוק ואם מבכי.

איפה שהוא בתיכון הצטלבו דרכינו, ואנחנו (להבדיל אלף הבדלות!) ממש 'שתינו מאותו הכפר'.

אותו קן בתנועה, החבר'ה מאותה שכונה, אותו תיכון, אותה אוניברסיטה, אותה עיר, ושוב (כמעט) אותה עיר. אם היינו בנות אותו שנתון יש להניח שהיינו עוברות את כל הדרך לגמרי יחד.

קווי דמיון אינספור בהשקפה, בתחומי עניין, בתסכולים, בשיגעונות, ובבית אבא...

אלתורי טיפוח ויופי בשטח - אחרי לילה מעוך באוהלים, שיחות אינספור  על מוזיקה (ישראלית), ספרים (בעיקר ישראלים), סרטים (פה דווקא אנחנו משלבות עם הבינלאומיים), סלבס, ביגוד והנעלה, זוגיות, הורים, הורות, וכמובן - חינוך, חינוך ועוד חינוך.

וכחלק מחבילת החיים הכוללת, גם משברים - איך לומר - לא חסרו. אירועים שהביאו כל אחת מאיתנו אל הקצה שלה, שאולי לא תמיד היה פשוט לפיצוח, אבל גם שם החזקנו ידיים חזק שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.

מנגד גם ידענו לפקוד באדיקות בתי קפה, פאבים ומסיבות, (זכורה לי במיוחד מסיבה אחת בעין חמד, שם כמה שנים אח"כ רקדנו 'מקרנה' בחתונה שלך ושל אבי וסגרנו יופי של  מעגל...).

את ימינו האקדמיים העברנו באינטראקציה אנתרופולוגית מוזרה, עם חבורות שונות ומשונות שלעיתים - אם נהייה כנות - הורכבו מערימת טיפוסים מורכבי אישיות ומלאי שריטות, אבל תודי שהיה מעניין.

מגוון הבחורים בקולקציה שלך תמיד הכניסו מלח ופלפל - החבר שהוציא אותך מדעתך כשהעביר את התיון מכוס לכוס , או ההוא ששכחת אצלו בכוונה את הסוודר כדי שתהייה לך סיבה מוצדקת לחזור, ההוא שהתקשרנו וניתקנו לו לא מעט פעמים, החבר של ההוא עם הג'יפ הסגול, וכל אלה שרדפו אחרייך ולא היה לך שום עניין בהם ככה שלא היה להם שום צל של סיכוי, או כמו שאת אומרת בטונים המרוקאיים הייחודיים שלך -  "תעשי לי טובה, אני אין לי עצבים...."

לידות תמיד היו תירוץ מצוין לקרואסון חם וקפה על הבוקר, שהגיעו בדיוק בזמן בו כל ההורמונים איימו להתפקע, מה שהפך את ה'דליברי' לא  פעם, לסוג של גלגל הצלה.

שיחות טלפון ארוכות טווח או להפך - קצרנות לשמה, אבל האינפורמציה שצריך תמיד עוברת, וההשקעה היא תמיד לטווח הרחוק.

שבתות של פיקניקים, ארוחות משותפות, טיולים למדבר בהן רק שתינו מבינות את מה שרק שתינו מבינות, ושכל השאר יחשבו שאנחנו פרינססות, למי אכפת?

מערכת יחסים שלמה אנחנו מנהלות ב'סמסים', דרכם אנו מכסות באופן מלא - למרות הצמצום במילים, נושאים נרחבים ומלאי גוון.

ככה אנחנו מעבירות במהלך מהדורות החדשות - בקורת נוקבת ודיונים מעמיקים בנושאים שברומו של עולם. ענייניי אקטואליה, אפליה עדתית, או החולצה של מיקי חיימוביץ'.

ככה את מעבירה לי כשאני דואגת לך, עדכונים שוטפים מהחם והג'יפה, כשאת יוצאת לבלות עם בני טיפוחייך במדבר, ביערות, בהרים ובנחלים, נפגשת עם עקרבים באישון ליל, ואפילו באמצעו של מסלול קרבי כשאת צועקת על התלמידים, המאבטח והמנהלת, שאת הולכת למות.

ככה אנחנו מנהלות ניתוחים רבי עומק במהלך שידורים בלתי נגמרים של כוכב נולד / המרוץ למיליון / הישרדות / כל זבל אחר.

ככה אני מעדכנת אותך בשוטף בדבר הישגיו של נסיך מספר שתיים בלימודים -  ואלה אני יודעת - תמיד מסבים לך אושר רב וסיפוק עצום.

ככה אנחנו מתאמות ומארגנות ערבי בנות או בילויים משפחתיים משותפים, כולל מי מביאה סלט ומי קפה קר.

האמת - את מי שיעקוב אחרי התכתובות ההזויות שלנו בטוח נצליח לבלבל.

באחת אנו מצטיירות כצמד אינטליגנטי מבריק, ההוגה בנושאים בעלי חשיבות רמת דרג.

בשנייה - כמנהלות קמפיין לראשות הממשלה או מינימום כמתקנות את העולם.

בשלישית - כשתי פרחות רדודות שבאמת צר עולמן כעולם נמלה.

וברביעית – כשתי אימהות עסוקות עד מעל הראש, שרק מנסות להרוויח זמן, ועל הדרך גם להיות יעילות.

וכל אחת מהאפשרויות קולעת בול.

מנצלת את המומנטום להגיד לך כמה שני אוהבת אותך, ושאת באמת חברה טובה שכל אחת חייבת ברפרטואר, כי זה בדיוק הזמן לקצת דביקיות אפילו אם נגלוש קצת אל עבר הקיטצ', וחוץ מזה את גם מורה לתפארת מדינת ישראל - אבל על זה כבר קיבלת ממני מגילת שבחים ומחמאות בפני עצמה.

ואם אחזור להתחלה ולעניין הגיל - תאמיני לי, ואני כבר קצת יכולה להעיד מתוך ניסיון -  אמנם אין מנוס אבל גם אין בו שום צורך.

שיא הפריחה הלבלוב האהבה והנאות החיים עוד לפנייך, ואני מאחלת לך שחייך ימשיכו להיות מלאים וגדושים, בכל מה שאת מאחלת לעצמך, ואף יותר.

אושר תמידי  (טוב נסחפתי אבל הרבה אושר זה גם טוב).

וכמובן בריאות (שזה אומר שאוי ואבוי לך אם תעיזי עוד פעם כמעט להתעלף לי בטלפון בשידור חי).

אוהבת אותך מעומק ליבי -

למרות שלפעמים אין לך סבלנות...

למרות שתמיד אני מקבלת אותך במנות קטנות מדי...

למרות שיש לך יותר מדי בגדים...

למרות שאת משכימה קום ומקדימה נום - שזה בדיוק השעות ההפוכות משלי...

למרות שאת אף פעם לא מאחרת - שזה נורא מלחיץ כשלעצמו...

למרות שתמיד נתווכח על איך חורזים נכון...

למרות שתמיד בית שלך מתוקתק 'כאילו' הרגע גמרת לסדר...

למרות שאת תמיד זוכרת את כל השמות התאריכים העובדות וכל מה שקשור אליהם - מה שגורם לכולנו תמיד לצאת קצת מפגרים...

יכולתי להמשיך עם עוד הרבה כאלה אבל תרגיעי,

מפרגנות מפרגנות - יש גבול.

נשיקות כפרה ויומולדת שמח ומעולה

שלך,

אני.

1-6-2009

אנחנו שומעים את החדשות מהארץ.

עד לפני כמה ימים עוד הצלחתי להיות מנותקת. מצב מאד נח יש לציין.

אבל עכשיו זה כבר בלתי אפשרי.

שבנו מטיול שהיה ניתוק מהניתוק, ונשאבנו חזרה.

עוקבים בחדשות אחר הדיווחים הבלתי מפרגנים ואוכלים את הלב.

במקביל אני מקבלת דיווחים מחברות שלי שסגורות בבית עם הילדים מאז חנוכה, ויוצאת איתן מדעתן.

דיווחים מחברות עצבניות על הבעלים שלהן, שיושבים בבית חסרי סבלנות, מלאי אדרנלין וטסטוסטרון, ורק מחכים שיקפיצו אותם. אלה ששכחו שבמלחמה הקודמת טבחו בהם ובחבריהם כמו בעדת ברווזים טועה. ואני שוצפת וקוצפת איתן ביחד.

דיווחים מחברות מתוסכלות שילדיהן קמים בבוקר ובמקום "בוקר טוב אמא" יוצא להם: "שמעת חדשות?", וייאושן מציף גם אותי.

מיילים שואגים: "את שומעת מה קורה בארץ?" או "אחותי, שוב מלחמה!" וליבי נחמץ.

והבוקר שלח זוג חברים שנמצא איתנו כאן, את בנם החייל שהגיע לביקור משפחתי בן שבועיים, בחזרה לארץ, היישר לזירות האירועים הנוראיים, בתפילה שיצא מזה (הוא וכל חבריו היקרים) בשלום ונאמר אמן.

וחברה אחרת שנמצאת איתנו כאן, מספרת שאחיה הודיע לה שבדיוק נפל לו הצו מילואים על המלחמה, איזה עיתוי?

מקבלת מייל מהגננת (בארץ) של נסיכה מספר שלוש, המעדכנת את ההורים באשר לשיחות המתקיימות בגן, בכל הנוגע ל'מצב'.

מקבלת דיווחים מחברות שפעם הייתה להן דעה מוצקה באשר למצב, ועתה הן מבולבלות ואינן יודעות בעד מי או נגד מי להתייצב. ואני רק יודעת שאני מזמן כבר הרמתי ידיים כי הבנתי, שאין שחור ואין לבן ויש הרבה יותר מדי אפור.

ואני מתחילה כבר להרגיש את החרדה המחלחלת. למרות המרחק, למרות הניתוק.

סוקרת כל הזמן במוחי את גיאוגרפיית יקיריי ומחשבת מי מהם נמצא בסכנה חלילה.

מדפדפת בזיכרוני בכרטסת 'הבעלים/הבנים הקרביים של' ומוודאת שלא שכחתי לבדוק 'מה שלום' איפה שצריך.

וליבי באמת כואב את המציאות המרה.

בד בבד, אני מודה ומתוודה, כולי הוקרה על כך שאין אנו מצויים כרגע בלב התופת, (שזה מבחינתי כל נקודה על מפת אדמת המריבה).

על כי נחסכה מילדיי עוד חוויה, שעתידה להישמר בזיכרונם כאחת עטורת צלקות, מילדותם המתמשכת תחת איומי הטרור.

מותר לעשות 'ברייק', זה בסדר.

זה לא שאם היינו עכשיו בארץ (אני מרגיעה ומשכנעת את עצמי), היינו מועילים במשהו לתיקון המצב (אפילו כבר שוחררנו משירות מילואים באופן רשמי כולל תעודות ומגני הוקרה).

נהפכהו, כל עוד הורי עוד נמצאים כאן בסביבה ומשפחתי מוגנת אנחנו רק משפחה אחת פחות לדאגה, וזה עדיף.

הלוואי ויכולתי להביא לכאן עוד כמה משפחות יקרות לי, שינוחו קצת גם הן מהאימה.

וחוץ מזה (ועכשיו טיעון מרכזי לשכנוע עצמי), הנה תכף אנחנו כבר חוזרים, לצערי ברור לי שיזדמנו לנו עוד כמה 'חוויות' שכאלה בעתיד.

לפני שמונה-עשרה שנה זה קרה לי בפעם הראשונה, ועכשיו זה קורה שוב.

אני שוהה בטריטוריית הדגל שפסיו אדום לבן וכוכביו מונחים על מצע של כחול, כשבארצי שלי מתנהלת מלחמה.

וזו גם פעם שנייה שאני מוצפת רגשות מעורבים.

כנראה שמחירו של השקט הנפשי תמיד קשור איכשהו למצפון מתייסר.

הי מותק.

נכון שאם כבר חורף אז בטח שפה, לפחות יש במה לשטוף את העיניים, ואנחנו משתדלים להעביר אותו מצוין.

אבל את יודעת, יש ימים שחורף הוא חורף, וכל הסרבול והאיסופים וההורדות והניזולים והשיעולים והבוץ בנעליים, ואחרי שבוע שלם שכזה עוד באה שבת שלימה שאי אפשר להוציא את האף מהבית ואת איתם לבד (עם טלוויזיה אחת בלבד ומחשב אחד בלבד = מלא עבודות יצירה, וחמישה פיות רעבים), ואז הגעגועים, בכאלה ימים - חורף נשאר חורף...

מה שכן, בימי ראשון, ולא משנה סוגו של מזג האוויר המתחולל בחוץ, אנחנו אורזים את עצמינו, ויוצאים ליום שלם בלי הנחות. מבוקר ועד ערב, מטיילים בגשם!!! ברגל!!!! אני!!! היית מאמינה עלי אחותי? אני נהייתי מטיבת לכת ועוד בגשם ובכפור. אם זה קרה, אולי עוד יבוא שלום, מי יודע.

בינתיים עד השבוע, הימים היו עמוסי פעילויות וסידורים וארגונים ולא הספקנו לנשום. היינו מסיימים את השבוע מפורקים, ואין מי שיציל אותך. סבא וסבתא המלאכים לא ממש ליד, והם הרי הפתרון האופטימאלי למצב סמירטוט שכזה, ואין, תמשיכו לבד כי אין ברירה, ועם כל זה, אנחנו עוד יוצאים לטייל בימי ראשון.  בגשם!!! ברגל!!!! אני!!! נו לא מגיעים לי צל"ש ואותות ומופתים? תגידי לי את, את הרי מכירה את תחביביי ואת העדפותיי מקרוב, אני אם השנה או מה???

והאמת - אבל זה סודי,  לא נהרוס עכשיו מוניטין של שנים - האמת היא שאני ממש נהנית.

ממש.

לא מתייאשת מלארגן אותם בבוקר, ולהערים עליהם שכבות על גבי שכבות של בגדים חימומיים שונים, ולהכין ארוחת בוקר לדרך, ולקבוע מסלולון עם זוג חברים (ואשת החברים הזאת ניחנה בתכונות מאד מועילות, אירגוניות, עליהן אני מפרגנת לה בכל רגע אפשרי, הבוקר היא סחבה אותי לחדר כושר, אותי!!! נו יש לה את זה או מה?), ולצאת לדרך, ולעצור לכל פיפי, ולהפריד בין המתווכחים במושביו האחוריים של ה'מיניבוס', ולעבור את הדיון הקבוע של איזה דיסק נשים (בעניין הזה אני קצת פחות גמישה כלפיהם מבכל תחומי הרכרוכיות האחרים שלי, לא מוותרת וקודם שומעים מה שאני מחליטה, הא? יש לי 'סיי'!), ובכן, למרות כל מפריעני ההנאה האלה, אני עוברת את היום הזה דווקא בהנאה מרובה.

יש כאלה שהן מלכות המדבר, אני מלכת יערות הגשם.

ואת יקירתי, לאחר שזכיתי להערצתך הגלוייה, המשיכי להשתמש בכל אמצעי תקשורת אפשרי, ותזריקי לי אותך כמו שאני צריכה, אחרת לא תשמעי ממני על עוד כאלה גדולות ונצורות.

גם מפליאים לעשות שכמותי, צריכים המשך תמיכה מלאה, כמו שהם רגילים...

זהו, התעייפתי,

That’s all you’re gonna’ get this time,

אמשיך לעדכן אותך בדקה בפנויה הבאה שתיפול לידי כפרי בשל.

געגועי.

נשיקות.

תכתבי לי גם.

אחרת לא פייר.

יום הולדת 40 זה בטח הזמן לכל הברכות והאיחולים,

אבל זו גם אחלה הזדמנות להוסיף עוד כמה ליטופים, וגם קצת נוסטלגיה.

התרפקות על העבר חביבה עלי מאד כשמדובר בך,

והעבר גדוש ומלא חוויות משותפות שלנו.

החל מהפעם הראשונה שראיתי אותך בדירה שלך ושל רפי בגבעת המבתר, דירה שעם הזמן, הפכה למעוזם של כמה סטודנטים (נגיד רפי, נועה, אני ועוד כמה מ'הצד של רפי'), שבעיקר רצו ללמוד כמה שפחות ולעשות כמה שיותר חיים.

ועשינו.

את כבר היית חופשייה ומשוחררת מעולם של אבירי האוניברסיטה, שריסקו לנו ימים ולילות על עבודות, תרגומים והכנת שליפים מסוגים שונים. כבר פרצת אל שוק העבודה ושיווקת את חברות הכבלים מדלת לדלת, ואני בעיקר קינאתי בך שאת כבר אחרי (מודה, אף פעם לא אהבתי להכין שיעורים...)

היכרות קצרה הספיקה לך ולי, וכבר עלינו על רכבת הקרבה והחברות. (רפי היה ללא ספק השליח שהביא אותך אלי, ועל כך מובטחת לו אספקה תמידית, של כמה וכמה נקודות זכות אצלי בלב).

והיו לנו כמה שנים טובות של בילויים כמו שצריך. כמו של צעירים.

חבר'ה ופאבים ובתי קפה.

סופי שבוע במשולש רעות - רמת גן - ירושלים, בהם בעיקר צחקנו עד שכבר כאבה לנו הבטן.

מסיבות שיזמת על ימין ועל שמאל, בהם בעיקר רקדנו עד שכבר כאבו לנו הרגליים.

וארגנת והזמנת ואירחת ושמרת לנו על הוואי ובידור, אפילו  ערבי נושא היית מכינה לנו (היה ערב נקניקיות למשל, תמיד היית מקורית כפרה) ...

השנים הבאות המשיכו את רצף החיים והחברות, והתמזגו בשורות של חוויות מרגשות מכל הסוגים.

למשל, זכורה לי חתונה אחת מאד מיוחדת, אליה מישקי הגיע מגולח למשעי, אבל רק בטוואי מסוים בחלקה האחורי של הפדחת, הודות לידיי הכה נאמנות, (תודי שיש לך כמה תמונות חתונה מאד לא שגרתיות בזכותי).

זה גם הזמן להתוודות כי הפעם השנייה שגרמת לי לקנא הייתה ביום בו בשיא חוצפתך ילדת את טל בדיוק בתאריך המשוער. איפה נשמע דבר כזה??? אני הגעתי בהריון הראשון לשבוע 42, כולי מפורקת, ואת, לא רק שעשית את זה על הדקה כאילו בהזמנה, עוד שכשכת לך באמבט חמים ומרגיע טרם יציאתך לבית החולים.

אין עלייך.

ואני זוכרת אותנו המון.

עולות ויורדות 5 קומות בין ההורים של רפי להורים שלי.

או יושבות בחדר של טל וגיא על כיסאות בגובה הרצפה, סביבנו ילדים וערימות צעצועים, ואני מדפיסה לך במחשב של הילדים, עבודה שאת מצליחה להקריא לי במלוא הריכוז, למרות הבלגאן ההיסטרי והסחות הדעת המתפרצות.

יושבות בבריכה ב'הולמס פלייס', את מזיעה משיעור הספינינג שזה עתה סיימת, ואני מזיעה בעיקר מהשמש, כי זה נורא קשה לחכות לך עד שתסיימי להיות ספורטאית מצטיינת ותצטרפי כבר לעם היושב על הדשא.

שבתות על גבי שבתות של ג'יפים עמוסים בורקסים, ערסלים, ושלל תעסוקות פנאי ויצירה לילדים כדי שאולי יתנו לנו קצת לנוח...

הבעיה לעיתים הייתה , שאם הם כבר נתנו, את לא ממש נרגעת. שוב לעלות על הג'יפ, ועוד מסלול, ועוד עצירה הפעם לקפה ועוגה, ושוב כיפאק היי בואו נעמיס, ובואו נפרוק ואיך את לא מתעייפת תגידי לי?...

למען הסר ספק, מהאנרגיות הבלתי נדלות שלך - בדרך כלל אנחנו רק מרוויחים.

הבית הפתוח לרווחה כולל פנסיון מלא ומקלחות לילדים, ולא נורא אם התלכלך, ומשפחות שלימות של חברים שאת מתעקשת להשאיר אצלך עד אמצע הלילה כי חבל, תכף נוציא צבעי אצבעות.

ושיחות נפש, וריכולים, ועוד ימים רבים של שמחות, וגם של קושי ומשברים, ואת תמיד היית שם, מקשיבה מכל הלב, ותומכת ומנסה להבין ולעזור, חברה אמיתית.

אחותי, מאחלת לך, שיבואו אלייך רק ימים יפים, עמוסי הצלחות, הנאות, מיצוי עצמי וכמובן בריאות,

והמון אהבה שתמלא את חייך בכל רגע ורגע.

אוהבת אותך למרות שאת נורא מתסכלת לפעמים עם כל המרץ הזה,

אוהבת אותך כי תמיד כשאנחנו מדברות זה תמיד כאילו לא נפרדנו לרגע,

אוהבת אותך עם התרגומים הסימולטאניים לעברית שתמיד קורעים אותי,

אוהבת אותך כי בזכות האיחורים שלך האיחורים שלי מקבלים פחות תשומת לב,

אוהבת אותך כי את פייטרית אמיתית, 

אוהבת אותך כי בחרת לבוא לכאן וכאן להישאר על אף ולמרות הכול, וגם כי לי זה מצוין.

אז נשמה, גם אם לא יצאת (עדיין) למסע מלכת המדבר כמו שרצית, יש לי שני דברים להגיד לך:

א.      את עוד תעשי את זה ובגדול, כי במקרה שלך אין אפשרות אחרת.

ב.       את התואר ממני קיבלת כבר מזמן מותק.

יומולדת שמח ונשיקות לרוב...!