Twenty Four Seven

את העוגה קישטנו יחד והתעקשת בפטריוטיות ועל אף האמריקה, לכתוב עליה בעברית בלבד. 

אחר כך פתחת את המקרר עוד כמה פעמים רק כדי לראות אותה ממתינה לך במלוא הדרה למחר, ובכל פעם חייכת מחדש.

הלכת לישון בחגיגיות, ביקשת להעיר אותך מוקדם בבוקר ולפני שנכנסת למיטה יצאת רק לרגע מהחדר למשפט סיכום: "הנה אמא אני נושמת עמוק ומורידה קצת את האנרגיות..."

וידאנו שנרדמת והתכנסנו לתרגול ריאות. אחרי שלושה בלונים כבר כאבה לי הלסת וסידרתי לי תפקיד נח יותר - חלוקת ציוד ומתן הוראות - כשאבא שלך, אחותך ואחיך לוקחים הרבה אויר ומנפחים לכבודך באהבה זר צבעוני.

את כל כך מתרגשת ועוזרת לי להיכנס לאווירה למרות שאני עדיין לא באיפוס מלא.

כשהתחבקנו ומעכתי לך את הטוסיק אמרתי לך שאיזה כיף לי שכבר שבע שנים את בחיים שלי.

והתכוונתי לכל מילה.

כי איך אפשר שלא ליהנות והתפעל מהיכולת שלך להביע רגשות, לתת אהבה. להתחשב, לפרגן. לוותר, לסלוח, ואם טעית גם להתנצל מעומק הלב במהירות שיא. להוות דוגמא, ללמוד מהניסיון, לשאול שאלות. לקבל כל דבר כל - כך במהירות ובלבד שיהיה לו הסבר הגיוני.

את באמת ילדה מדהימה, הנשמה הטהורה שלך - באמת טהורה - מפעימה אותי בכל פעם מחדש. בכוחות שאת מגלה כשאת מגשרת ומפשרת בִּגְדוּלָה, בינך לבין אחיותייך הקטנות, בהגנה שלך עליהן. באופן ההסתגלות שלך למצבים חדשים ולא תמיד פשוטים. באמת החיוכים שלך, בעומק הכאב שבדמעות שלך.

את כל-כך נזהרת שלא לפגוע, וכל-כך נעלבת אם פוגעים בך. את יודעת להתנחם מצוין בחיבוק עם נשיקה פלוס כל המילים המלטפות המלוות אותן. חַכמה.

את יודעת גם לאבד קצת את הצפון ולפעמים אפילו לעצבן, אבל את משמחת, הרבה יותר.

בזכותך התרחבה לנו המשפחה איתך וגם אחרייך. היית כזאת תינוקת מדהימה (לא סתם אומרים שהשלישי הוא משו בסט), שלא האמנו על עצמינו אבל עשית לנו חשק לעוד. ובאו עוד. שתיים.

היית רק בת שנתיים כשקיבלת אימא כבולה למיטה למשך ארבעה חודשים, וגילית תבונה ורגישות שערבבו לי את הלב. עברת באופן הכי טבעי לטיפולה של סבתא שלך היקרה, שם מצאת לך מענה כמעט לכל צרכייך, וכשקלטה אותך סבתא בחושי הלביאה בהם היא כל - כך מצטיינת, שאת זקוקה לשעות אמא, הייתה שולחת אותך אלי למיטה עם פאזל או לוטו, אבל הכי אהבת לשחק 'מי זוכר...'

את מדברת על הדוד שלך שמעולם לא הכרת, כמו היה חלק בלתי נפרד מחייך (ואין לך מושג כמה את צודקת, את פשוט כנראה יודעת). לפני שבועיים כשאנחנו בקצה השני של העולם, באמצע טיול במדבר אמריקאי שהפך לרגע לביתנו החדש, ניצלת רגע של שקט בנסיעה ומשום מקום שאלת: "אמא, גלעד כבר חזר הביתה?". השאלה שלך הייתה לי הכי טבעית והכי מפתיעה בו זמנית. עניתי לך בעצב שעדיין לא ואת המשכת: "אימא זה לא יכול להיות, כמה שנים הוא כבר שם?", "חמש ממי, חמש" עניתי ושרקתי אויר שנלחץ לי בחזה. "אמא, תמיד כשאני חושבת על גלעד אני חושבת על איתי".

יש לך מקום בלב ליקום שלם.

את באמת אחת ויחידה.

את יפהפייה אמיתית ושמי שרוצה יגיד שאני משוחדת, שטויות, כל עיוור היה מבחין בקסם שלך.

ביקשת להזמין ליומולדת את כל הכיתה, "לא רק את החברים שמדברים עברית", כי כולם חברים שלך. את בקושי דקה וחצי בכיתה חדשה, בבית ספר חדש, ביבשת חדשה וכבר כולם חברים שלך. זה אומר שיש לך בכיתה ילדים מאד חכמים שיודעים לזהות משהוא טוב.

נסיכה מספר שלוש שלי, מתוקה מהממת שלי, אני מאחלת לך שתמיד, אבל תמיד, ישמח לך הלב.

אוהבת אותך ממש ממש,

אמא.

אולי כבר אפשר להתחיל לנשום.

אחרי שבועיים מלאי חדרניות, ארוחות בוקר עתירות קלוריות, ארוחות בדרכים ובישולים מאולתרים, כביסה עם מטבעות ומזוודות - מזוודות - מזוודות, יצאנו מהקובייה ההונגרית ועברנו סוף סוף למשכננו החדש.

תמו להם שבועיים של מרוץ מטורף של סידורים, הרשמות, הכרות, כבישים חדשים,  ושופינג - שופינג - שופינג (איזה אטרף), כשכל אלה ועוד מהולים בג'ט לג מתיש וסיכום מתסכל של שעות שינה.

אפילו הספקנו לקנות עוד רכב וככה ירדו ממני כמה הסעות.

אחחחחחח, כמה נעים, התרווח החלל, התיקים התרוקנו, המיטות התכנסו במצעים חדשים, המקרר מילא קיבולת, ומסתגלים לכיוונים וריחות של בית חדש.

נכון שטרם תמו הימים העמוסים ועוד יש מליון דברים לעשות, נכון שהגדולים עוד לא התחילו בית ספר והקטנות עדיין מסתגלות, נכון שעכשיו וויקאנד ארוך ויומיים לאחר שישובו למסגרות מצפה לנו עוד אחד ארוך מאד, אבל מה זה לעומת החודש האחרון?...

כמה סימבולי שדקה לפני שמסתיימת לה שנה, היינו עסוקים כמו עכברים מורעלים בהכנת הקרקע לפתיחת השנה החדשה.

כמה טוב שלמרות שהיה בכלל לא פשוט, לא ויתרנו.

שיהיה חג מאד שמח ושנה מאד מצוינת.

לילה טוב.

כבר אני מבינה איך יראה יום המחר שלי, בעצם, יום ההיום שלי.

אחר הצהריים ייפול לי הראש וימחק לי הדיסק וכולם פה יהיו בשיא הערנות, מה שלא ממש ישאיר לי מקום לנחיתה.

גם ככה אני חיית לילה אבל עכשיו הכל הפוך לגמרי, עכשיו אני מתעוררת בשעות בהן אני בדרך כלל הולכת לישון.

מושג הזמן אבד לי איפה שהוא בין ניו-יורק לאריזונה וכל הזמן אני שואלת את כולם מה השעה ומנסה ללא הצלחה למקם את עצמי על המחוגים.

ששת השעונים הביולוגים האחרים מתחילים להתכייל ורק אני ערה כבר שעות.

אתמול הצטרפה אלי לחגיגה נסיכה מספר חמש והעברנו לילה מלא פעילות, והיום האחראי אירח לי חברה לכמה שעות אבל הנה גם הוא כבר פרש והצליח לצלול.

עם זאת, אין מקום לתלונות. המסע בן שלושים השעות בקירוב עבר בהצלחה.

חוץ מעיכוב של שעה בנתב"ג ומשני פלאפונים שתרמנו לדיילות אל-על או לבודקים הביטחוניים ב- JFK, הכל עבר מעבר למצופה. כל המזוודות - שבע עשרה במספר (וזה אחרי שהצטמצמתי בטירוף) - הגיעו איתנו ליעד הסופי, הילדים התנהגו למופת לכל אורך הדרך ואף קיבלו על כך מחמאות מממריאים שכנים, המטוסים לא רעדו לי כל-כך בדרך, מחלקת ההגירה אמנם עשתה פרצוף קשוח (אלופי הפוזות אלה) אבל הכניסה אותנו בשעריה, הגענו לקונקשן בזמן למרות העיכוב בנתב"ג, והכי חשוב, נחתנו בשלום באריזונה, ארץ הקקטוסים.

את הדרך משדה התעופה למלון (עד שיתפנה משכננו החדש אנחנו בנופש מקדים), עשינו בשיירה - הנסיכים ואני בלימוזינה לבנה מבהיקה וארררררררררוכה (הילדים הרגישו בסרט, השקנו כוסות מים צוננים בסטייל, השתרענו על המושבים המפנקים והצטלמנו מבסוטים מהחיים), והאחראי ליווה את משמר הכבוד מאחורינו, כי עם כל הכבודה, בקושי בשבילו היה מקום ברכב.

הנוף פה קסום. אמריקה מסתבר, יודעת גם להפוך קילומטרים של חולות לנווה מדבר פורח ומרהיב ביופיו.

שלא כמו בפורטלנד קפואת מזג האוויר והתושבים, ארבעים וחמש מעלות בצל כנראה עושות את שלהן  - פניקס מזמנת חיוכים ואדיבות מכל עבר וחם אנושי זה תמיד נעים.

יש פה משהוא מרגיע, מין שלווה מרחבית אינסופית.

כבר הספקנו לתור את הסביבה, לסייר בשכונה החדשה העתידית שלנו, לבלוש ולהציץ על הבית החדש מבחוץ, לבקר בגן ובכיתה ב', ואף לשוב עמוסי שקיות ממסע בכורה בבסט ביי, בטארגט ובדומיהם.

את אחר הצהריים בילינו בבריכה וכמובן שכולם טענו שהמים רותחים מרוב שחם ורק לי היה קר...

זהו פחות או יותר דו"ח מצב נכון לרגעים אלה. ניתן לסכם ולומר ששוב צלחנו את החודש המתיש של לפני, את הלחץ של כולם ואת רגעי 'על הקצה' המתבקשים, את הדרך הטראנס אטלנטית הבלתי נגמרת, אפילו אלה שנהיו לי חולים לפני הטיסה מבריאים ומתחזקים טפו טפו טפו, וגם אם איפה שהוא במהלך האריזות שאלתי את עצמי ברגע של שביזות בשביל מה הייתי צריכה את כל זה שוב, ברור לי לגמרי שהייתי צריכה, וללא ספק יש למה לצפות.

והנה בתיאום מושלם עם דברי הסיום החגיגיים מסתמנים ניצני השכמה סביבי, כמה נחמד שאני ערנית מוכנה ומזומנה.

שבת שלום.

נשבעת לכם יש פה אווירת סוף קורס.

כולם פה שוברים דיסטנס, שוברים שמירות, פולשים למטבח מעבר לשעות קבלת הקהל, והחפ"שים (נו מי, האחראי ואנוכי) - משיכים לתזז בין עבודת רס"ר זו לאחרת, מוקפצים מעמדה לעמדה, ובדרך מטאטאים ללא הרף את שבילי בסיס האם, לקראת מסדר המפקד (עוד ארבעה ימים יא רבאק).

אולי בסוף כשנקרוס סופית (פריבילגיה בלתי מציאותית בעליל), אולי אז גם נקבל כנפי צניחה.

הקטנות - כשהן לא ישנות אצל סבתא / הדודים בירושלים - נודדות בין מיטות הבית, עורכות תורנויות בינן לבין עצמן מי מעבירה את הלילה בחדרו של האח הגדול. נסיך מספר שתיים כיאה למעמדו האטרקטיבי, מנהל את לוחות הזמנים שלהן ביד רמה ואוהבת, ומדי פעם מבריז להן כשהוא בעצמו מתנייד לאיזו מיטה בבית אחר, כי צריך להספיק הכל לפני שנוסעים.

נסיכה מספר אחת עובדת לפרנסתה מבוקר עד ערב (אפשר לבנות על פריחה כלכלית של הדוד סם החל מהשבוע הבא), כאילו אין מטוס שימריא גם אם כל המזוודות שלה לא ממש יהיו מוכנות בשעת הש', ומה כבר יקרה אם היא תשאיר אחריה חדר שאין בו מילימטר פנוי של ריצפה, חוץ מזה שאמא שלה תצא לגמרי מדעתה וזהו. בשעות בהן אינה מצוייה תחת ידו הרמה של מעסיק בני נוער קמצן ואכזרי, היא עורכת מרתון פרידות חגיגי, מחוללת בפסטיבלים ובפרמיירות, מנהלת רומן סוער עם הפייסבוק, ובעיקר לא מבינה למה ואיך אני לא מרשה לנסוע מחר לים, הרי עוד יש ים של זמן.

ובתוך כל אלה אני מצליחה לארוז, לסדר שוב ושוב את כל פינות המערומים הפזורות ברחבי הבית, לבשל-לאפות ולחסל את מצבורי האוכל (כבר שבועיים קונים רק לחם-חלב-עיתון, והמאגר עדיין מוכיח את עצמו), לתרגם מסמכים ותעודות, למיין תרופות, לקבוע תורים, לשרוף שעות בטלפונים עם כל נותני השירות כדי להקפיא ולהפשיר, להירשם, לבטל, לעדכן, וגם מספיקה לבחור ולהחליט בין האופציות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות...

עושה איקסים ברשימות ומוסיפה להן עוד ועוד ועוד סעיפים. פווווף.

ותוך כדי קראתי גם כמה ספרים, והספקתי להיפרד מחברים, ומהקבוצה היקרה שלי, וערב פוקר חגיגי (הבטיחו לי עד הזריחה - כמעט הצליח), והנה אפילו מצאתי שעה סבירה ביותר לכתוב, וזה בזכותו של נסיך מספר שתיים, שהסתכל בי מרגיעה את נסיכה מספר חמש הלנה הלילה בחדרו, ואמר לי דקה לפני שנרדם, "יו אר דה בסט מאמ אֵוֶוֶר", וישר קיבלתי זריקת אנרגיה לעוד כמה שעות.

אוגוסט יכול להיות מתיש סתם ככה בפני עצמו, מעצם היותו הזמן הכי חם הביל ודביק בשנה, בו בדיוק כל המורים והגננות החליטו לנפוש, ואנחנו תיבלנו אותו גם השנה בעוד כמה פעילויות מתישות, אחרת איך נהנה?...

לילה טוב.

יא אלל'ה לא להאמין אבל זה באמת קורה. שוב.

בדיוק לפני שנתיים הייתי באותה סיטואציה, והיום, היא חוזרת הגברת, עם שינוי באדרת.

שנתיים בדיוק עברו מאז הקיץ ההוא שלא ידענו אם בסוף נזכה לעלות לאוויר. ועלינו. ואיך שהיה שווה.

למרות שמפעולותיי בחודש האחרון, ניתן היה להסיק על היערכות כלשהיא (כי אני - רק יודעת נוסעים, מתחילה לקנן, ועכשיו ארונות הבגדים בבית מסודרים להפליא וכן, יש במה להתקנא), אבל רק ביומיים האחרונים העניין קיבל צורה של ממש והתגבש לי בראש לכדי משהוא אמיתי שאכן קורה, וסוף סוף אני מתחילה להבין.

נוסעים!

ויש לזה ריח של חדש באנגלית. של בית, של גנים, בתי ספר, קניות בסופר, כבישים, שופינג, טיולים, בילויים, אנשים.

יש לזה ריח של חוויה.

וכל הזמן אני שבה ומזכירה לעצמי שאת כל החששות (המטופשים בדיעבד) מהנסיעה הקודמת אין צורך לשחזר, שהרי יכולתי לנפנף אותם במחי יד מראש כבר אז.

שהילדים שלי אלופים ושיחקו אותה והסתגלו ונהנו, ושיכולתי לחסוך לעצמי הרבה שעות חרדה ולהרוויח הרבה שעות שינה אם רק הייתי יודעת את זה מראש.

אז עכשיו אני יודעת.

ומחליטה להאמין בהם ובעצמינו ולוותר לעצמי על תענוג הפחדים, וזה די עובד.

ומתחייך לי הלב מכל אלה שתגובותיהם לגבי הנסיעה נזעמות ומתנגדות בתוקף עז (החל מ'אוי לאאאא!!!' ועד קללות וגידופים), ושאינם מוכנים לשחרר אותי שוב לחצי שנה. יוצא שזה הפרגון הכי גדול...

זה קורה ממש תכף וכרגיל אין מנוס ואין זמן.

טונות של ביורוקרטיה, טפסים, מיילים מנומסים באמריקאית (שזה אנגלית עם תוספות), החלטות, התלבטויות התרגשות וציפייה.

ומתחילים להפרד.

וטפו טפו שרק ילך הפעם יותר בקלות עם כל העניינים הטכניים ולא הכל בשעה שאחרי הדקה התשעים.

ושניסע ונחזור בשלום.

ושיהיה טוב לפחות כמו בפעם שעברה.

ואם יותר לא נתווכח, מבטיחים.

לילה טוב.

תכף כבר אורזים וממיינים וסוגרים קצוות, וממלאים מליון טפסים ועושים מלא טלפונים, וריצות אחרונות לשופינג שאף פעם לא נגמר.

ותכף כבר מתחבקים בערב פרידה, וביום האחרון בגן (בכפילות), ובגן, ובכיתה, ובכיתה, וסיור של תמונות אחרונות, להנציח ולקבע את הזיכרון הוויזואלי דרך עדשת המצלמה, כי מי סומך בגילנו ובמצבנו על התאים במח בלבד.

תכף מעמיסים מזוודות, ומחזירים את הרכב בשדה התעופה ומתחילים במסע ובהמראות ובנחיתות ובכככככככככככל מה שביניהם: להריח את הסוף מתערבב עם ריח הטרמינל, להיות מנומסים ומתורבתים מול מאתיים הפקידים ושוטרי הגבולות (וזה לא פשוט על כל טפנו וכבודתנו), להכניס לתיקים, להוציא מהתיקים, לחפש מוצצים שנעלמו כהרף עין כי הרי זו התכונה הכי טובה שלהם, וכש'קר לי' אז מלבישים, ואם 'חם לי' אז מורידים, פיפי, וקקי, ומזון וקפה בטעם פלסטיק, שינה מנוקרת רדופת כיסי אויר מחרידים, ושעות ללא תזוזה כי בדיוק איזו נסיכה נרדמה לי על רגל ימין, והשנייה על כתף שמאל, וככה אני לא נושמת (במילא אני בפאניקה מה'כיסים'), מפותלת כמו סימן שאלה - רק שלא יתעוררו - ובחמש בבוקר בטוח כבר יהיה לי נמק.

תכף כבר לא ננשום כזה אויר נקי (יש כזה!), תכף נחזור למלחמה בכבישים, תכף נצטרך להיזכר בעובדה שהולכי רגל ובעיקר ילדים - בכבישים, הם בדרגה קצת פחותה מזו של אלוהים.

תכף הבת שלי לא תקרא לגננת מיס ג'וֹז - אלא רק איילת, תכף זה בטח יהיה מוזר אם יפלט לנו חמישים פעם 'סורי' ו'אקסקיוז מי' כשבטעות נחסום למישהו את הדרך כשנעבור עם העגלה ברחוב.

תכף לא יהיה לי כל כך ירוק ומיוער לכל כיוון אליו אפנה מבט, תכף לא יהיו לי כאלה שמיים מכל חלון.

תכף לא יהיה לי כל הזמן (אם בכלל) כזה שקט חלומי, שרק געגוע להקות הברווזים מפר אותו.

תכף אני אפרד מכמה עצים שאני מאד מאד אוהבת, קשה לנתק קשר...

תכף יהיה לי עיתון של שבת וריח של חלה טרייה ומשפחה וחברים ממש ליד.

תכף שוב קליטה והסתגלות בגנים ובבתי הספר.

תכף תהייה לי כמה מוזיקה ישראלית שאני רק רוצה ברדיו.

תכף נשמע כל הזמן חדשות.

תכף יהיו כאלה שיהיה להם קצת פחות קשה באנגלית בבית ספר.

תכף חגים ומחויבויות משפחתיות.

תכף אני אקנה מלא בגדים שווים ונעליים שוות כי אין, אין על האופנה בארץ.

תכף נהייה עניים כי אין לי עבודה.

תכף נדבר רק עברית.

תכף תהייה לי שמש.

אחרי הפוסט 'הקודם הקודם', שהביא בעקבותיו כמה ימים עמוסים (כולל אורחים), מותר לי קצת להשתעשע לא?

אז ילל'ה קבלו - 

 עד שיבוא טו' בשבט 

נסיכה מספר ארבע מזמרת:

‫"חנוכה חנוכה חג יפה כל כך

‫כוכבים מסביב

‫כי לילד רע!!!"

מילים של גדולים

ואותה אחת יצאה מהבית לאוטו,

‫וכששאלתי אותה לאן היא הולכת

‫אז היא אמרה שהיא נוסעת.

‫שאלתי: "לאן?"

‫ענתה בשיא הטבעיות: "לארץ!"

(ולא, אין לה מושג מה זה אומר).

אבחנה מספר אחת

כשנסענו הביתה ראינו אוטובוס ('רגיל' לשם שינוי, לא הצהוב של בתי הספר) ומספר שלוש אמרה:

"הנה אוטובוס של הורים".

 אבחנה מספר שתיים 

כשאותה יורשת עצר שמעה שיר ראפ שנגמר במין דקלום, היא אמרה:

"אמא הסוף בכלל לא נשמע כמו שיר, זה נשמע כמו חדשות..."

אבחנה מספר שלוש, של מספר שלוש

"איך האוכל בגן החדש?"

"בגן הקודם היה אוכל יותר טעים".

"אבל לא אכלת שם את האוכל שלהם בכלל, היית מביאה מהבית..."

"נו נכון, בגלל זה שָׁמַה האוכל היה הכי טעים!"

תהיי יפה ותשתקי

מספר חמש סוחבת, מושכת ותולשת במרץ ובתוקף למספר ארבע את הסיכה מהראש.

אמא (נוהגת, שומעת את הזעקות וקולטת אותה במראה): "למה את עושה לה ככה? זה כואב לה!"

מספר חמש בהחלטיות של מעצבת שיער: "ככה יותר יפה!!!"

תנו לחיות לחיות / שיחות ברומו של עולם

מספר אחת מתלהבת מהז'קט החדש שלה, עם ה'כאילו' פרווה ומכריזה: "יָאווּ' אני יכולה לישון עם זה בלילה!!"

אמא תוקפת: " שלא תעזי!"

מספר אחת מתחילה משא ומתן: "למה?!"

אמא מפגינה ידע: "כי זה לא נושם!"

מספר אחת פוסקת: "אמא זה לא נושם כי זה צ'ינצ'ילה מתה!!!"

כעבור שתי דקות.

מספר שתיים מנסה: "בואי פרה עיוורת!"

מספר אחת עובדתית כמו אילנה דיין: "אבל זה מצ'ינצ'ילה".

מספר שתיים משנה כיוון: "אז בואי צ'ינצ'ילה עיוורת!"

מספר אחת חותכת :"אבל היא מתה!" 

נמצאו הדובי, הגרביים והשעון. (וכל מי שלא קרא את הפוסט על הטיול, שבפעם הבאה יכין שיעורים בבקשה ויקרא מראש את החומר!).

לכל השאר שבטח היו נורא מוטרדים ולא ישנו בלילה, הנה תראו:

 Hello,

I am responding to your inquiry regarding the items left in room 605/607 during your stay.

I checked with the housekeeping manager and he does have the items in our lost and found department.

Please let me know the address you would like the items shipped and also the method of payment for the cost to ship the items to you.

Thanks.

Sincerely,

David Huddleston

Operations Manager

Best Western Grosvenor Hotel

380 South San Francisco,CA 94080

650-873-3200

650-829-2517 Fax

ועכשיו בבקשה תגידו לי שגם מבית מלון באילת או בתל אביב הייתי זוכה לקבל כזה מכתב, כמעט חודש לאחר שהתארחתי שם...

דברים טובים נגמרים מהר. כל כך מהר. מהר מדי. בספרינט. זבנג וגמרנו.

רק הם הגיעו, הביאו לי את הבית - עד הבית, וזהו. נפרדנו שוב.

ביקור הורים מתמשך (לא מספיק, לא מספיק!!!) יכול להפוך לחוויה שמערבבת רגשות מכל הסוגים. במקרה דנן היו כל הרגשות שפעמו בי, חברי אותה משפחה.

חיכיתי בכיליון עיניים לרגע שאבא שלי ואמא שלי ינחתו, שיכנסו בפתח הדלת, ומאותו רגע לא היה אכפת לי שהזמן יעצור מלכת ושכל השעונים יתקלקלו.

לא קרה.

הזמן עף (לזמן בטח יש רישיון טייס בו הוא משתמש רק בימים מצטיינים), אזל במהירות שיא, וממש ברגעים אלה ההורים שלי כבר בדרכם חזרה, משאירים אותי מאחור (אבל תמיד במרכז...).

בימים האחרונים ניסיתי לגרש ללא הרף את בצבוצי העגמומיות המאיימת להשתלט, ובמחשבותיי, אחותי הגרה פה דרך קבע, הרחק מבית הורינו היקרים, וחברה שחיה בין ביקורי אמה בארץ לבין ביקוריה שלה בארצה מולדתה, וכל הזמן שאלתי את עצמי איך לעזאזל הן עוברות את זה כל פעם מחדש?

ניחמתי את עצמי שעד פסח אנחנו בארץ, וביררתי עם אבא שלי היקר (שמקפיד לספור מאז נסענו) כמה ימים זה יוצא בדיוק.

בהגיענו לרגע האמת, הוכיחה ההדחקה המפוארת שלי את יכולת הבומרנג שלה, וכל מה שהשלכתי לעברה היא זרקה עלי בחזרה.

את עוגמת הנפש האיומה של הנתב"ג המקומי, הבין ה'אחראי' שעליו לפתור מבעוד מועד, והייתה לו תכנית ברורה להשתלשלות אירועי היום.

מיד בתום טקס החיבוקים הארוכים והנשיקות, ההתייפחויות ונחשולי הדמעות המתפרצות (מה לעשות, כמה שניסיתי לא הצלחתי להחזיק מעמד) - הוא הנחית אותי היישר ב'איקאה', הצמיד לי עגלה ונתן את ברכת הדרך.

אמנם כשהגענו לשם בקושי הסכמתי לרדת מהאוטו, ורק אמרתי לו שיש לי בחילה ושאני לא מרגישה טוב ושאולי כדאי שאני אתעלף ודי. אבל ארזתי את עצמי המתפרקת, מחיתי את טיפות המלח ואת שאריות הרחמים העצמיים, לקחתי אויר וירדתי לכבוש את שביל החיצים הלבנים.

היו לי כשעתיים וחצי של "ילל'ה תחגגי אשתי...", ואם זה היה תלוי בו ולא היינו מוגבלים בזמן,  הוא היה מארגן לי מסעות שופינג עד שהייתי אומרת די, ולסיום היה משכן אותי לסופשבוע בצימר מפואר בלב היער,  עם ערימת ספרים מונחת לצד ערימת קומדיות רומנטיות עסיסיות, שם מוסיקה ומגיש לי קפה למיטה.

אבל היינו צריכים לאסוף ילדים בשלוש.

אודה ולא אבוש, אחרי כרבע שעה בין פסים ועיגולים בכתום אדום וירוק, שכחתי לגמרי באיזה מצב צבירה הגעתי  לפתח החנות, ומדי פעם אף זרקתי איזה משהו לעגלה.

כשישבנו לשתות קפה כבר הייתי כמו חדשה.

אפילו התלוצצתי עם רופאיי.

סביבנו ישבו לא מעט אימהות עמוסות זאטוטים, ואנחנו ישבנו לנו בשולחן לשניים (!).

אמרתי לו שאני יכולה עכשיו להרשות לעצמי להישיר מבט חודר אל עבר אחת מהן, נגיד זו שלא ממש מצליחה להטיל מרות על צאצאיה בזה הרגע ממש (בעודם מטילים בעצמם את צלחת הפסטה על הרצפה), ולדון אותה במבט מתנשא של - "איך את לא משתלטת על הילד שלך???"

כמובן שמתוקף רגשות האחווה הנשיים, סולידריות אימהית ומעצם היותי מנומסת מטבעי, נמנעתי מהמעשה, שהתבסס כולו על טהרת כוונות זדון.

בדרך הביתה - לאחר סקירה תמציתית של הקומה השנייה, והראשונה, ואיסוף ותשלום וקפה אחרון בריצה לאוטו, הבנתי שהתחתנתי עם פרויד מודרני. טיפול בהלם, זה מה שהוא עשה לי. רק הבוקר הייתי כולי דיכדוכיות, משם מעבר חד לשמחה ועליצות, והתאזנתי.  

עדיין אני סופרת להם את השעות הנותרות להגעתם הביתה, ומתפללת שהכול יעבור בשלום, ומדי פעם גם  חוטפת איזה 'זץ' כואב של געגוע.

אבל כמו שאומרים (אנחה) – יהיה בסדר...

אם בבגרותם החמישייה הפרטית שלי תתגעגע אלי ככה, אדע שהצלחתי לפחות במשהו, להיות שווה כמו אמא שלי.