Twenty Four Seven

מרתק!

לכל אורכו מרתק.

גם אם חלוקות הדעות על האדם, אין מקום לחלוק על כוחות הנפש שלו ועל פועלו.

קצת היסטוריה, קצת פוליטיקה, קצת רכילות, הרבה פטריוטיות  והצצה רצינית אל מאחורי הקלעים.

הכל יש בספר הזה, כתיבה טובה, פשטות, הומור, עצב, תקווה, כאב, נחישות, רגישות, והרבה אהבה וכבוד של בן לאביו.

רעיון הכתיבה 'בשם' הופכת את הספר למיוחד עוד יותר. בסגנון שכזה, פשוט מאד ליפול למלכודת היומרנות, הגאווה והשחצנות, ואילו לפיד הבן עושה  לאביו שירות מצוין, שומר על איזון והתחושה היא כי הדברים מובאים כהווייתם.

אני כבר לקראת הסוף אבל יכולתי להמליץ החל מהעמוד הראשון... 

הקיבוץ היה תמיד חלק מחיי.

הקיבוץ שתמיד המתין לי במרומי הגליל העליון, היה אטרקטיבי עבורי כילדה ואף לימד אותי לעיתים קינאה מהי.

הביקורים המשפחתיים מספר פעמים בשנה תמיד עוררו בי שמחה רבה.

הנסיעה מירושלים הייתה ארוכה,  ועל כן כללה שתי עצירות קבועות. האחת ב'מפגש הבקעה' והשנייה כמובן בכנרת. אם שוב היה לי פיפי אז אחת נוספת גם 'באקליפטוסים', שם נחרטה אבידת אחד מזוג הסנדלים הצהובים והחדשים שלי ובעקבותיה הַגַעָתי לקיבוץ חצי יחפה - כסיפור משפחתי לדורות. 'הסנדל הבודד לכנסת' - נקבע ברוח התקופה שמו של הסיפור בעודו מתהווה.

ובקיבוץ, כמו בלונה פארק - שלל בלתי נדלה  של אפשרויות מופלאות עמד בפנינו. חדר האוכל, אופניים בשבילים, פינת החי, בתי הילדים, הבריכה, והכי שווה היה 'ללכת לפרות ולסוסים'. אם הרווחנו מדי פעם גם רכיבה בכלל הרגשנו ששיחקנו אותה.

אז, שום דבר לא נראה לי מוזר - אדרבא, בתי הילדים היו מבחינתי שוס. הייתי ילדה שגדלה בבית אחד עם שני הורים שתמיד טיפלו בה. מעולם לא עצרתי לחשוב איך בדיוק מרגיש תינוק בוכה באמצע הלילה, כשאמא שלו ישנה בבית אחר.

מאוחר יותר, היציאה לגרעין נח"ל הפכה את הקיבוץ לבית זמני, ואפשרה לי לחוות את החוויה מהמקום האולטימטיבי - עשרים וארבע שעות ביממה של נעורים, עצמאות, וחבר'ה.

כך גם יצא לי להתוודע לכל המתרחש מאחורי הקלעים בפלמ"ח המודרני.

סידור העבודה הרב מעמדי, הרכילויות, המטבח, התקציב בכלבו, הפריצות לאקונומיה, באמת רק נשאר שאת התרנגולות נסחב ישר מהלול...

היו לנו ערכים והפגנו אותם בעוז כשלילה אחד למשל, יצרנו מסכו"ם חדר - האוכל דגם ענק של סמל הנח"ל.

דאגנו גם להשכלה. היינו שותפים לניסויים מדעיים חמים. לפני כן למשל לא ידעתי שאם מערבבים (לא לשכוח לנער חזק) סוכרזית בבקבוק החרדל, מניחים אותו על שולחנם של סועדים אחרים באלגנטיות ועוזבים (מיד!) את המקום, אלה הנשארים מאחור זוכים למיני פיצוץ בעל נסורת גרעינית צהובה. בלילה היינו מקפיצים טקילות, ביום את החרדל.

היינו גרעין נח"ל שהתגבש, ובזבזנו לא מעט זמן על שטויות -  אסיפות, מזכירות, החלטות שלא תמיד התקבלו ברוב נחת ואף גרמו לפילוגים ולפיצוצים שונים.

היו מלא צחוקים, מוזיקה, והווי פנימי חי ותוסס ללא הרף.

אנשים נשארו כי היה להם כיף, אנשים עזבו כי נשבר להם.

אני נשארתי. היה לי כיף.

לכן, למרות הכתיבה הנקודתית, התיעודית מדי, עמוסת הפרטים והדמויות - כבר בהתחלה, ידעתי שאני ממשיכה לקרוא את 'הביתה', בשל החיבור האישי שלי לנושא, ולאו דווקא בשל הכתיבה.

אבל נתתי צ'אנס.

במהלך הקריאה הצלחתי להישאב פנימה, ולקראת הסוף החלטתי שיש בספר הזה משהוא שגורם להמשיך לקרוא ואף היה לי חבל שתכף נגמר, ובכל זאת, עושה רושם כי המשיכה לספר לא הייתה בשל הסיפור עצמו (מה גם שעדיין לא השתגעתי על סגנון הכתיבה, אם כי הצלחתי להסתגל).

הדמויות המתחלפות ללא הרף בלבלו לי כהוגן את הזיכרון, ובשלב מסויים היו 'מיני סיפורים' שלא ממש התעקשתי לשייך לדמויות אותן אני כבר אמורה להכיר ולזהות.

דז'ה וו מלווה בחיוך העלה בי סיפור ה'אסיפה' בה דנו בעניין הקצבת הסיגריות, אפילו שבספר הוא התרחש כמה עשורים לפני שהוא קרה באמת, אצלנו.

החלק החזק ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, שם סוף - סוף שמעתי את ענברי מדבר מהבטן, ומביא את הסיפור האמיתי שלו. את אמירתם האישית של בני דורו ואת אופן חווייתם את חיי הקיבוץ.

זהו חלק נוגע ומרגש ואם היה מצליח ענברי לכתוב את הספר כולו באופן שכזה, היה ללא ספק מקבל ממני חמישה כוכבים.

היום במבט לאחור לגמרי ברור לי שלא הייתי מוותרת על הילדות העירונית שלי, הייתי משאירה אותה בדיוק כמו שהייתה, לו ניתנה הבחירה בידי. עם השנים גם הסתבר לי כי חיינו - ילדי העיר - נראו לילדי הקיבוץ אטרקטיביים לא פחות מאיך ששלהם נראו לנו.

כנראה אין לדעת הדשא של מי באמת ירוק יותר, מה שבטוח, כבודה של חוויית הקיבוץ במקומה מונח.

ההתחלה הייתה קשה.

הכתיבה הארכאית והתרגום הראוי לשדרוג הצריכו קצת מאמץ בהתחלה, מה גם שהעלילה נרקמת כל כך בזהירות, שבתחילה כלום עוד לא ברור, מי הוא מי ומה טיב ופשר היחסים בין הדמויות התמוהות אליהן נחשפתי.

ככה עברו עלי שלושה פרקים ראשונים.

ברגע שהסיפור האפל, הקודר, המותח והסוחף, התחיל לקבל צבע, צורה ופנים, כבר אי אפשר היה להפסיק.

באיזו גאונות מסתבכים ההקשרים המשפחתיים ומותירים את כל הדמויות המונעות על ידי רגשות אהבה / שנאה / נקם כה קיצוניים (ובאותנטיות לרוח התקופה), כבולות זו לזו לעולם.

ההקבלות בין הסיפורים באות לידי ביטוי ועם זאת לכל התרחשות האופי הפרטי שלה.

מעגלים נפתחים ונסגרים באופן מופתי ומפתיע ואין רגע דל.

ככל שנתגלו לי יותר פרטים, כך חשתי יותר צורך לחזור להתחלה ולקרוא אותה מחדש.

כשסיימתי  את הפרק השלושים הצלחתי (בקושי רב) לעצור את סחף הקריאה, לקחתי ברייק ושבתי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים שוב. עשיתי לי סדר ודילגתי בחזרה לפרק שלושים ואחת.

(בסוף המהדורה שקראתי ישנו ניתוח של היצירה שנכתב בידי ג'ויס קרול אוטס, ובשלב מסוים היא מציינת כי זהו בדיוק התהליך העובר על מרבית הקוראים בספר).

אעיז ואומר כי למרות האפליה הברורה לחלוטין בין המגדרים ומעמדן הנחות בבהירות של הנשים בסיפור, חשתי בהנץ פמיניזם ובתעוזתן של הדמויות הנשיות, עד שלעיתים חרדתי לגורלן כשעברו את הגבול יתר על המידה.

הספר מעורר באופן מדהים קשת כה רחבה של רגשות כלפי הדמויות השונות בסיפור, ועברתי בין אמפתיה לשנאה תהומית כלפיהן לא פעם.

אמילי ברונטה כנראה בטוב ליבה, בכישרונה העצום ובחוכמתה הרבה, בחרה לסיים את הסיפור המטלטל באופן המאפשר לנשום מעט לרווחה, ומבחינתי העניין ראוי להוקרה.

ההתחלה הייתה קשה ובכל זאת כנראה שמצאתי בספר הזה מספיק סיבות טובות להתגבר על הקושי ולקבל תמורה מלאה שגרמה לי להמשיך בנשימה עצורה עד הסוף.
חבל שנגמר...:(

חוויית הקריאה הייתה נפלאה, מומלץ וכדאי.

ביליתי בין שורות שזורות סיפורי חיים מן העיר בראשית דרכה.

סיפורי צבעים וריחות, שבילים וסמטאות, קיוסקים וחבלי כביסה.

סיפורים שפותחים דלת אל נפתולי נפשם של ניצולים. אבל דלת קצת אחרת.

נגעתי לרגע בעולמם של אנשים ממקום אחר, מזמן אחר.

בין אם היו הם אלה שנותקו או ניתקו עצמם מן המוכר והבטוח והלכו עם הרגש, או אלה ששרדו את תופת הגהנום, השאירו מאחור את עצמם ובשרם, ובלב שותת דם מצאו בתל אביב ובים, את האפשרות להצליח לנשום, לאהוב, אפילו לצחוק.

האפשרות להצליח לחיות.

לא, לא היה בספר אף משפט שהעיר בי צורך דחוף לשלוח יד אל המרקר ולסמנו לעולמי עולמים. (טוב אולי אחד, לקראת הסוף).

לא מצאתי כתיבה נעלה מחודדת ושנונה, כזו שמסעירה את החושים ומאירה בפרוז'קטור את גאוניותו של הכותב.

אפילו לא נכנסתי לסיפור תכף ומיד ובמלוא המרץ. פשוט קראתי.

וכאן קסמו של הספר.

הוא הניע בקצב שלו, לא התנפל, ועדיין גרם לי להישאר ולהמשיך לקרוא.

הוא רווי דמויות ותתי סיפורים, ככה שבהתחלה לא הייתי בטוחה אם זה מוצא חן בעיני או לא, אבל לאט לאט חברו הסיפורים הקטנים לפאזל החובק אותם יחדיו, ומעביר תמונה ברורה ומוחשית.

יכולתי לחוש את הצער, התסכול, הכמיהה, הגעגועים.

את החם והלחות.

את ההקלה שבלגימת לימונדה קרה.

יכולתי לשמוע את מבטאן הזר של הדמויות כשדיברו. את בכיין. את זעקתן.

יכולתי להבין את תקוותן הנואשת.

יכולתי לראות את הטיח המתקלף בחדרי המדרגות.

וכל אלה עושים את הספר פשוט, יפה ונוגע.

"סיפור אהבה תל אביבי של שנות החמישים והשישים התמימות והתוססות", כך נכתב על כריכתו האחורית, מה שאכן מעיד על קרבו.

אפילו ישבתי באמת לקרוא אותו על שפת הים של תל אביב, מה שהביא את החוויה עוד יותר קרוב.

השבוע ביליתי בתל אביב.

התמזגתי.

מפעים.

אין לי מילה אחרת.

מעבר לכך ש'תמיד פלורה' של יובל אלבשן הוא ספר מקסים, מרגש, כובש, כואב, מלא חוכמת חיים, עממי ואינטליגנטי בו זמנית וכתוב בצורה נפלאה, מעבר לכל אלה - לקראת סופו הוא מפתיע בטקסט אדיר.

אם יכולתי לחלום על דרך בה אוכל להביא אל הכתב את חוויית הקריאה, ככה בדיוק הייתי רוצה שיצא לי. בול.

לא אכביר במילים משלי, אלה שכבר נכתבו על ידי מישהו אחר (איך לא אני, איך...), עושות את עבודתן נאמנה. מביאה לכם אותן עד הלום, שירות עד הבית, מקווה שתיהנו ותתענגו לפחות כמוני.

כמעט סיפור עשירי / מתוך 'תמיד פלורה'

רגע בספר

"לכל ספר יש את הרגע שלו. הרגע שבו הוא משלים את כיבוש קוראו. הרגע שהקורא לא יוכל לשכוח לעולם. הרגע שבו הספר עובר סופית מאגף הביקורים במוחו של קוראו לשיכון הקבע בנשמתו. הרגע שלו. אין זה בהכרח רגע השיא של העלילה, הוא גם אינו חייב להיות הרגע המרגש ביותר. לא פעם זהו דווקא רגע אגבי, צדדי, שאפשר שקורא אחר אולי לא יתעכב עליו או שעורך אחר היה מנפה מהגרסה הסופית, אולם אין לכך כל חשיבות, שהרי בעבור אותו קורא ספציפי זהו הרגע שנגע בו באמת ועל כן הוא בלתי נשכח.

עם חלוף השנים ייתכן שהקורא ישכח מאיזה סיפור הגיע אליו אותו רגע, באיזו עלייה הוא עלה לנשמתו ומי כתב אותו. במרוצת הזמן אפשר שישתכחו שמות הגיבורים שכיכבו בו ומילותיהם המדויקות, אבל מהות הרגע וליבתו לא ייפגמו. גם אחרי חיים שלמים יזכור אותו הקורא וישוב אליו כל אימת שיזדקק להפוגה מכתיבת ספר חיי שלו עצמו. זו הדרך שבה ממלאת הספרות את ייעודה הנשגב ביותר - כשהיא הופכת למראה שבזכות ההשתקפות שבה, מצליח הקורא ליצור דו-שיח עם חייו שלו ולגעת בעצמו.

לכל קורא יש את הרגע שלו בספר ולא פעם זהו הרגע הכי פרטי של אותו קורא. הוא יכול להתרחש בכל מקום ובכל ספר ובכל שעה. זו יכולה להיות ספרות קלילה, זו יכולה להיות ספרות יפה וזה יכול להיות סיפור קצרצר שקראת בעיתון במקרה בנסיעה. בלתי אפשרי לפצח את הקוד, שהוא שילוב מתוחכם של נשמה ומילים וכפתורים שנלחצו ונחלצו ונגעו בך.

הרגע בספר שייך לקוראו, לא לכותבו. לפעמים הכתוב הוא רק סיבה לתחייתו של זיכרון חבוי. לעיתים הקשר מורכב אף יותר. זה היופי בחוויית הקריאה. היא עצמאית ונפרדת לגמרי מחוויית הכתיבה. תפקיד הסופר תם כשהטקסט יוצא ממכבש הדפוס והוא מתקרר לאיטו. עכשיו הכול מוטל עלינו, הקוראים – מלאכת הפרשנות, ההעצמה והתחייה. לספר יהיו חיים משלו רק אם נפיח רוח חיים לתוכו. הוא יכול לשכב מת שנים ארוכות על המדף וביום אחד, בלי שום סיבה נראית לעין, לקום לתחייה.

אם בחייו המחודשים יימצא אותו רגע, הספר כבר לא ימות עוד.

רגע בספר הוא נקודת מפגש בין עברו של הספר המונח על מדף ובין עתידו של הזוכה לקרוא בו. זהו רגע הלידה של המשך החיים. כשאנחנו דנים ברגעים כאלה צריך להבין שאין ואסור שתהייה כל יומרה שיפוטית בקביעותינו. אין לקבוע שאלה הטקסטים החשובים ביותר, מתוך הספרים הטובים ביותר, של הסופרים המשובחים ביותר וכיוצא באלה.

רגע בספר אינו מסכם את תמצית הספר, אינו מתיימר לתאר אותו ואינו מנסה להעמידו בהקשר מסוים. ממש לא. ואפילו להפך. רגע בספר הוא פשוט כמו שהוא נשמע.

לכל קורא יש רגעים כאלה שליקט מספרים שקרא ומסיפורים ששמע. עם הזמן מצטברים הרגעים לכדי שעות, ימים, שנים ובסופו של דבר, הלקט הסופי מתקבץ לחיים שלמים. חיים של קורא.

רגע בספר, שנים של קריאה, חיים שלמים.

חיי שלי."

כזה היה הרגע שלי עם הספר הזה, עם הטקסט הזה שמדבר על רגע כזה.

וחוץ מזה בספר הזה יש עוד הרבה רגעים.

המרקר שלי עבד שעות נוספות...

מאחלת לכולכם רגעים רבים שכאלה.

ועכשיו תסלחו לי, אני רצה לסיים את הספר, שמרוב שהרגע הזה הרס אותי, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.

ואולי גם קצת רציתי לדחות את הקץ.

לילה טוב.

היי ,ok5

השמועה אומרת שיום הולדתך הגיע.

קהילת הקוראים ב'סימניה' מאחלת לך אושר ושמחה לשנה החדשה שאת פותחת.

שנה של ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

שנה שבה יתגשמו משאלות לבך.

ושנראה אותך פה איתנו עד מאה ועשרים.

בואי לחלוק איתנו את תוכניותייך ליום ההולדת בפורום. נשמח לשמוע כמה נרות עלינו להכין בשביל לשים על העוגה.

יום הולדת שמח,

קהילת הקוראים של ישראל

              *     *     *

היי ללביא ולכל קהילת הקוראים בישראל.

רוב תודות על הברכות. אף פעם לא קיבלתי ברכת יומולדת מקהילה.

נחמד.

יום ההולדת כבר עבר, וכל התכניות כבר מומשו בעונג רב, וזכיתי ביום של פינוקים ומנוחה מתובל בהרבה אהבה ותשומת לב. ובסופשבוע של חגיגות קטנות ואיכותיות.

שיחקו אותה יקיריי.

באשר לעוגה הבאה (את זאת נראה לי שכבר לי פספסתי), עליכם להכין ארבעים ושלושה נרות (רצוי ורודים, עם נצנצים ולבבות - אם אפשר), תודה ששאלתם.

מאמצת את מילותיכם בחם אל ליבי.

ובטח תשמחו לשמוע שהצליח לכם עם הברכה, כי היא כבר ממש מתגשמת ברגעים אלה ממש.

יש לי אושר.

ושמחה.

ויש לי המון ספרים טובים מעניינים ומעשירים.

והכי משמחת היא העובדה שאני זוכה לחלוק עם היקום את כל העושר הזה, כשאני מוצאת את עצמי - כמעט מדי יום - מוקפת בעשרות מדרדקי העיר (בגילאים בהם הם בדיוק שלב אחד לפני שהם מתחילים להיות מעצבנים), ומקריאה להם סיפורים משובחים (כמה טוב שיש כותבים כה מוכשרים בעולמינו), ומרביצה בהם שמות סופרים, ומאיירים, ואת הסיפורים שמאחוריהם, וטוחנת את מוחם עד דק בממלכת המושגים והמילים הנרדפות, המוסר הערכים והתרבות, ולא מרפה.

וכשאני מרימה אליהם את עיני מן האותיות, ורואה את מבטם המרותק, את הבעות פניהם המשתנות על פי מעברי סקאלת הטונים המתגוונת שלי, וכשאני שומעת אותם מביעים את דעתם, מאירים ומעירים, בוחנים ושואלים, אני יודעת שאני ללא ספק עושה משהוא טוב. מפגינה אזרחות מעולה ותורמת את חלקי לחברה. 

כן כן, סוף סוף מצאתי את השילוב האולטימטיבי והצלחתי לערבב פרנסה עם סיפוק והנאה.

"Life is a moment in space" - זימרה פעם מלכת הדביקיוּת.

משפט ענק, ואני מוסיפה לו ואומרת:

So we better do with it something pleasurably useful.

וזה מה שאני משתדלת לעשות.

הנה חלקתי איתכם.

היה לי העונג.

מקווה שתראו אותי פה איתכם גם בשבעים ושמונה השנים הבאות, ושאם מה שיש לי לספר לכם ישתנה, אז שישתנה רק לטובה.

תקרעו את החיים בקריאה,

שלכם,

אחת מהקהילה.